פסק-דין בתיק עבל 382/05

השופטת ורדה וירט - ליבנה

1.         הערעור שבפנינו נסוב על פסק דינו של בית הדין האזורי  בבאר- שבע (כבוד סגנית השופט הראשי השופטת יהודית גלטנר-הופמן; בל 1993/04), אשר דחה את התביעה להכיר בליקוי שמיעה וטנטון של המערערת כפגיעה בעבודה, על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995.

2.         העובדות עליהן הסכימו הצדדים בבית הדין האזורי הן:

"א.      התובעת ילידת 1956 עובדת כסדרנית עבודה בחברת "תנועת מ. תובלה" החל משנת 1995.

  ב.       המשרד בה עובדת, נמצא באזור תעשיה, שבשער הנגב.

 ג.        מדובר בקרוואן ממוזג שנמצא בשטחי חניון למשאיות. קרוואן עשוי ממבנה טרומי ובו יש פקס, טלפון, משרד לכל דבר. דלת הקרוואן פתוחה והרעש של המשאיות חודר למשרד.

ד.         התובעת חשופה לרעש של משאיות החונות במגרש ליד המשרד כאשר הנהגים עוברים דרך המשרד לקחת סידור עבודה. בדרך כלל יש 12 נהגים ו-12 משאיות שבאים למשרד פעם, פעמיים ביום תלוי בסידור עבודה וחונים במרחק של 2 מטר מהחניון.

ה.        התובעת עובדת משעה 07:00 עד שעה 15:30 מחלקת העבודה - הנסיעות לפי הזמנות הרישום בסעיף 1-5 לפי הנמסר על ידי התובעת בהודעה שנמסרה לחוקר המוסד.

ו.          תוצאות בדיקות רעש שנערכו מפורטות במסמכים - שבמערכת מפלסי הרעש מ-7.1.04".           

3.         בית הדין האזורי מינה את ד"ר א. ברקו, מומחה מנתח למחלות אף אוזן גרון (להלן: " המומחה") כמומחה רפואי מטעם בית הדין על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי בין עבודתה של המערערת לבין הפגיעה בשמיעתה. מסקנתו של המומחה לאחר שפרט את ממצאיו היתה, כי אין קשר סיבתי בין מחלתה של המערערת לבין החשיפה לרעש. בהסתמך על מסקנת המומחה דחה בית הדין האזורי את התביעה, בקבעו כי לאור עמדתו החד משמעית של המומחה, המערערת לא השכילה להוכיח, כי אכן מדובר "במחלת מקצוע" או מדובר בליקוי שמיעה וטנטון הנובע מתנאי עבודתה וחשיפתה לרעש במקום עבודתה.

4.         במהלך קדם הערעור הסכימו המערערת ובא כוח המשיב כי טיעוניהם בעל פה יהוו סיכומים בכתב אשר יועברו למתן פסק-דין על ידי מותב.

5.         המערערת טענה כי הפגיעה בשמיעה, אשר גורמת לה לסחרחורות ולאיבוד שיווי משקל, נגרמה כתוצאה מעבודתה ב"תנופורט" בשנים 1979 - 1995 ומעבודתה משנת 1995 ועד היום כסדרנית בשער הנגב. המערערת טענה, כי דיווחה על הרעש במקום עבודתה הראשון עת הגישה את תביעתה הראשונה למוסד לביטוח לאומי.

6.         בא כוח המשיב טען ראשית, בטופס התביעה שהמערערת הגישה למוסד לביטוח לאומי ועליו הוגש הערעור כלל לא אוזכרה עבודתה הקודמת של המערערת ב"תנופורט". שנית, רשימת העובדות שנשלחה למומחה היתה רשימה אשר הוכנה בדיון בפני הרשם יוחנן שטסמן והמערערת הסכימה לעובדות הללו. שלישית והחשוב מכול הוא שד"ר ברקו בחוות דעתו כתב כי הממצאים באוזניה של המערערת מעידים באופן ברור על כך שאין מדובר בליקוי שמיעה הנובע מחשיפה לרעש ולפיכך אין המצב באוזניה קשור לעבודתה.

דיון והכרעה

7.         בהודעה שנרשמה מפי המערערת במוסד לביטוח לאומי לא התלוננה המערערת כי הנזק באוזניה מקורו ברעש במקום עבודתה הקודם בתנופורט. תלונה זו הועלתה לראשונה לאחר שנדחתה תביעתה בגין מקום עבודתה הנוכחי, לכן המערערת לא זכאית במסגרת הערעור לסעד בגין תקופת עבודתה ב"תנופורט".

8.         בפני המומחה עמדה התשתית העובדתית המוסכמת כפי שנקבעה על ידי הרשם בבית הדין קמא. המומחה הסתמך על העובדות שהובאו בפניו, ואין לבוא אליו בטענות, על כי לא דן בעובדות אשר כלל לא הועברו לעיונו, כגון עבודתה של המערערת בתנופורט.

9.         חוות דעתו החד משמעית של המומחה מנמקת ומפרטת מדוע אין לקשור את הליקוי השמיעתי ממנו סובלת המערערת לרעש לו נחשפה בעבודתה מתבססת על עקומת השמיעה שלה. ובלשונו של המומחה:

                        "ליקוי שמיעה עם א-סימטריה כה בולטת ב-2 האוזניים, כשהסימפטומים מרוכזים באוזן אחת אינו תואם ליקוי שמיעה מחשיפה לרעש".

10.       במצב דברים זה, גם לו היתה מוצגת בפני המומחה העובדה, כי המערערת נחשפה לרעש גם בעבודתה הקודמת ב"תנופורט" הוא היה מסיק את אותה מסקנה.

11.       סוף דבר - הערעור נדחה, אין צו להוצאות.

ניתן היום כ"ז בתמוז, תשס"ו (23 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.