פסק-דין בתיק עבל 340/07

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (סגנית הנשיא אורלי סלע ונציגי הציבור גב' שור ומר סימון; בל 7896) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע שאירע לו, על פי טענתו, כתאונת עבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן גם החוק).

עיקר העובדות ופסק דינו של בית הדין האזורי :

2.         המערער, יליד שנת 1954, אינסטלטור במקצועו, עבד בתקופה הרלוונטית לתביעה בחברת "חיים כהן (2001) אינסטלציה בע"מ" בתפקיד מנהל עבודה לצוות של 5-3 פועלים. על פי טענתו, ביום 4.7.02 אירעה לו תאונה בעבודה בעת שהרים יחד עם עובד נוסף, בסאם חוסיני (להלן גם בסאם) צינור באורך של כשישה מטרים ומשקל של כ-180 ק"ג. על פי גרסתו, בעת שהרים את הצינור הוא חש כאב פתאומי וחד בצוואר ולא היה מסוגל להרים את ידיו. המערער פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי ביום 23.7.02, והתברר כי הוא סובל מפריצת דיסק בעמוד השדרה הצווארי. המערער הגיש ביום 9.2.04 תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי פגיעה בגין התאונה.

3.         המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת המערער בהודעת פקיד התביעות מיום 16.6.05, מהנימוק כי התביעה הוגשה כשנה ושבעה חודשים לאחר התאונה הנטענת, בעוד שעל פי הוראות סעיף 296 לחוק יש להגיש את התביעה תוך שנים עשר חודשים מהיום בו נוצרת עילת התביעה. מכאן תביעתו של המערער לבית הדין האזורי. במהלך הדיון בבית הדין האזורי, ויתר המוסד לביטוח לאומי על טענת השיהוי, והצדדים נותרו חלוקים בשאלת קיומו של האירוע התאונתי הנטען מיום 4.7.02.

4.         בפני בית הדין האזורי העידו מלבד המערער גם בסאם וחוקר המוסד לביטוח לאומי אסף גונן. לאחר ששקל את העדויות והמסמכים שהובאו בפניו הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי המערער "לא הביא ולו ראשית ראיה", כלשונו, לקיומו של אירוע תאונתי בעבודה, ודחה את התביעה. מסקנתו של בית הדין האזורי התבססה על הממצאים הבאים:

א.   המערער טוען כי התאונה אירעה ביום 4.7.02, ואין הדבר תואם לרישום בטופס ב"ל/250 בו נרשם יום 23.7.02 ולרישום בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה בו נרשם בתחילה יום 23.7.02 ואחר כך שונה ליום 4.7.02. המערער עצמו אישר בעדותו כי טופס ההודעה על פגיעה בעבודה מולא לאחר שנעזר בייצוג משפטי.

ב.   גם באשר ליום הפסקת עבודתו של המערער בחברה נתגלו סתירות בין גרסתו של המערער בתצהיר לבין גרסתו בחקירה הנגדית ובטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי.

ג.    לא התקבלה טענת המערער לפיה בשל יחסי האמון המיוחדים עם מעסיקו הוא לא נדרש להציג תעודות מחלה בגין התקופה הארוכה לאחר התאונה הנטענת. עדותו של בסאם סתרה את הגרסה הזו של המערער.

ד.   גרסתו של המערער, לפיה הוא פנה לקבלת טיפול רפואי לראשונה כשלושה שבועות לאחר האירוע הנטען, כאשר אין בידו תעודות מחלה לתקופה זו, נמצאה תמוהה.

ה.   יש לייחס משקל משמעותי לתעודות הרפואיות הסמוכות למועד האירוע. בפניה הראשונה לטיפול רפואי נרשם שהמערער סובל מכאבים בעמוד השדרה הצווארי מזה חודש, ולדבריו "מזה שנים סובל מכאבים בע"ש מותני".

ו.    התגלתה סתירה בין האמור בתצהירו של המערער, לפיו אופיה של עבודתו היה בדרך כלל עבודת ניהול ופיקוח ולא עבודה פיזית, לבין עדותו בחקירה הנגדית ועדותו של בסאם.

ז.    בסאם מסר לחוקר המוסד לביטוח לאומי כי הוא איננו זוכר את האירוע ואיננו זוכר מדוע המערער לא עבד במשך שלושה חודשים.

מכאן הערעור שבפנינו.

5.         בדיון קדם ערעור שנערך בפני, הסכימו הצדדים כי פסק דין יינתן על פי סיכום טענותיהם בכתב.

עיקר טענות הצדדים בערעור :

6.         באת כוחו של המערער טוענת בפנינו את הטענות הבאות:

א.   בית הדין האזורי התעלם מסיבת הדחיה של תביעת המערער על ידי המוסד לביטוח לאומי.

ב.   בית הדין האזורי לא נתן את המשקל הראוי לעובדה שהוצאו למערער טופס בל/250 ותעודת מחלה לנפגע בעבודה, והתעלם מהרישום בהם. רישום תאריך האירוע בטופס בל/250 מקורו בטעות.

ג.    גרסתו של המערער בדבר נוהל אישור מחלה בחברה בה עבד, ועדותו בכלל היו עקביות ואמינות.