פסק-דין בתיק עבל 323/05

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         הערעור שבפנינו נסוב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת שרה מאירי ונציגי הציבור מר נחום וגב' קומורניק; בל 4056/00; בל  5089/00), אשר דחה את תביעתו של המערער לחייב את המוסד לביטוח לאומי להגדיל את גובה דמי הפגיעה ששולמו לו בגין תאונה בעבודה ביום 17.6.92 וכן דחה את תביעתו להחזיר כספים שלטענתו נוכו לו ביתר.

2.         הרקע העובדתי

א.        המערער הגיש מספר תביעות אל המוסד לביטוח לאומי בגין פגיעות שונות בעבודה ולהלן נפרטן:

(1)        התביעה הראשונה הוגשה ביום 13.1.93 בגין פגיעה בעבודה מיום 17.6.92 כשפגיעתו המתוארת היא נפילה שגרמה לגבס ביד שמאל (להלן - התאונה הראשונה).

            דמי הפגיעה שולמו למערער בהתאם לשכר שדווח על ידו בטופס התביעה. על תאונה זו המערער לא פנה בתביעה לקבלת אחוזי נכות בגין הפגיעה.

(2)        התביעה השניה הוגשה על ידו עקב פגיעה בעבודה מיום 19.5.95 שאז נפגע בגבו ותביעתו להכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה נתקבלה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן - התאונה השניה).

(3)        התביעה השלישית הוגשה בחודש מאי 1998 להכיר בפגיעה בשתי ידיו של המערער כמחלת מקצוע (להלן - התאונה השלישית). תביעתו זו הוכרה, וועדה רפואית קבעה לו 14.63% נכות מיום 3.2.93.

ב.         תביעתו הראשונה בבית הדין האזורי התייחסה לפנייתו אל המוסד לביטוח לאומי מחודש מאי 2000, להגדיל רטרואקטיבית את דמי הפגיעה ששולמו לו בגין התאונה הראשונה, מאחר ושכרו באותו מועד היה גבוה יותר, כי עבד בשני בתי ספר במקביל. פנייתו זו נדחתה לאור הזמן הרב שחלף, ועל כך ערער לבית הדין האזורי.

ג.         תביעתו השניה בבית הדין האזורי נגעה לקיזוז הכספים על ידי המוסד לביטוח לאומי עקב תשלום מענק בגין הפגיעה בעבודה שהוכרה כמחלת מקצוע מחודש מאי 1998.

3.         ההכרעה בבית הדין האזורי

א.        בית הדין האזורי דחה את תביעתו הראשונה של המערער וקבע, כי המערער הגיש את תלושי השכר הנוספים בחודש מאי 2000, דהיינו כשמונה שנים לאחר התאונה, וכי אין לקבל את אותם תלושים עקב שיהוי והתיישנות. באשר לתביעתו השניה - בית הדין האזורי קבע, כי המוסד לביטוח לאומי פעל בהתאם להוראות סעיף 107 וסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן - החוק) וקיזז נכונה מן המענק את הסכומים הראויים. זאת, מאחר ושילם למערער מענק עבור 70 חודשים בעוד שהיה זכאי למענק עבור 57 חודשים בלבד. משהוגשה תביעה 61 החודשים לאחר תחילת הנכות, יש להפחית 13 קצבאות מן המענק. בית הדין האזורי ציין כי המערער הופנה מספר פעמים לוועדה לביטול חובות אולם לא עשה דבר בהקשר לכך.

4.         דיון והכרעה

לאחר שבחנו את טענות המערער בפנינו ואת המסמכים המצויים בתיק, הננו סבורים כי אין מקום להתערב במסקנותיו של בית הדין האזורי הן בתביעה הראשונה והן בתביעה השניה.

בית הדין האזורי בחן את העובדות ואת השתלשלות ההליכים שבין המערער לבין המוסד לביטוח לאומי וקבע נכונה כי המערער השתהה בהגשת תלושי השכר הנוספים שביקש להציג על מנת להגדיל את דמי הפגיעה ששולמו לו בשנת 1993. עוד נקבע, כי לאחר למעלה משבע שנים ממועד הפגיעה והגשת התביעה אל המוסד לביטוח לאומי לא ניתן להגדיל את סכום דמי הפגיעה. בית הדין האזורי לא קיבל את תביעתו של המערער כי הגיש את כל התלושים מלכתחילה ובקביעתו זו לא מצאנו כי יש מקום להתערב, במיוחד לאור התרשמותנו, כי המערער בקיא בניהול הליכיו מול המוסד לביטוח לאומי, כך שאם היתה נופלת טעות בגובה תשלום דמי הפגיעה, היה מערער על כך בסמוך לאחר התשלום.

באשר לתביעה השניה - בית הדין האזורי יישם נכונה את הוראת סעיף 107 ו-296 לחוק, בשים לב למועד הגשת התביעה לנכות ומועד תחילת הנכות, בהתאם להחלטת הוועדה הרפואית בעניינו. בתחילה, המוסד לביטוח לאומי שילם עבור 70 חודשים מענק, אולם בהתחשב במועד תחילת הנכות ומועד הגשת התביעה, יכול היה לשלם עבור 57 חודשי מענק בלבד.

המערער טען בפנינו, כי התביעה שהוגשה בשנת 1998 קשורה לפגיעה בעבודה משנת 1992 ואין לראות בה תביעה נפרדת, אולם מקריאת טופסי התביעה שהוגשו למוסד לביטוח לאומי בגין כל אחת מן התביעה עולה, כי מדובר בשתי תביעות נפרדות לחלוטין. האחת עקב נפילה בעבודה וגבס ביד שמאל והשניה בגין מחלת מקצוע בשתי הידיים הקרויה תסמונת - S.T.C.

לאור האמור לעיל, ומטעמיו של בית הדין האזורי, דין הערעור להידחות.

רשמנו בפנינו את דבריו של בא כוח המוסד לביטוח לאומי, כי אם המערער אינו מבין את דרך חישוב הקיזוז, נציג המוסד לביטוח לאומי ישב עימו ויסביר לו את דרך החישוב בסיועו של בא כח המוסד לביטוח לאומי.

6.         סוף דבר - הערעור נדחה, ללא צו להוצאות.