פסק-דין בתיק עבל 276/98

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין

העובדות

זהו גלגולו השני של הסכסוך בין הצדדים בפנינו. מדובר בבעל ואישה.

למערער  מלאו  65 שנה  ביום 1.4.1984  ולמערערת מלאו  60 שנה ביום 1.4.1985. המוסד לביטוח לאומי סירב לשלם להם את קצבת הזקנה  למלוא התקופה הנדונה בנמקו כי המערערים איחרו בהגשת תביעתם לקצבת זקנה. המוסד ביסס את קביעתו על הוראת סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב]  ה'תשכ"ח - 1968 לפיו תביעה לגמלת כסף תוגש תוך 12 חודשים מיום שנוצרה בו עילת התביעה. המערערים נימקו את האיחור בהגשת תביעתם לקצבת זקנה בכך שרק ביום 26.2.1989 ניתן פסק דין בבית משפט השלום אשר הצהיר על תיקון גילם הרשום. רק ממועד מתן פסק הדין שתיקן את גילם הגיעו שניהם לגיל המזכה בקצבת זקנה. רק אז נסללה הדרך לתבוע קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי.

בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט לובוצקי כדן יחיד;  תב"ע תשן/252-0) קיבל את עמדת המוסד לביטוח לאומי לפיה המערערים השתהו בהגשת התביעה לתיקון גילם בבית משפט השלום. לא נמנע מן המערערים לבקש את תיקון גילם בבית משפט השלום קודם הגיעם לגיל המזכה בקצבת זקנה.  עקב השיהוי בהגשת התביעה לתיקון גילם חל שיהוי בלתי מוצדק בהגשת תביעתם למוסד השולל את גמלתם לתקופה השנויה במחלוקת. על פסק דינו של בית הדין האזורי הוגש ערעור (להלן: " הערעור הראשון").

פסק דינו של בית דין זה ניתן ביום 7.2.1994. (דב"ע נג/26-0). בית דין זה קבע כי דין הערעור להתקבל מן הטעם של העדר כל התייחסות לתצהירי המערערים בדבר הסיבות להגשת תביעתם לשינוי גיל באיחור. לפי תצהיריהם של המערערים, עליהם לא נחקרו, היתה סיבה מספקת אשר הכשירה את השיהוי בהגשת תביעה לבית משפט שלום לתיקון גילם. בפני בית הדין האזורי הובאו ראיות שלא הופרכו לפיהן נבצר מן המערערים לבקש את שינוי גילם עד שנמצא באקראי שטר כתובתם. עוד נקבע בפסק הדין כי השיהוי לא הסב נזק ולא הכביד על המוסד לביטוח לאומי בבירור התביעה לאור הזמן שחלף. תנאי זכאותם של המערערים לקבלת קצבת זקנה מעוגנים במסמכים רשמיים ואין קושי בבירור  העובדות המקימות את הזכאות גם לאחר חלוף שנים.

התקבל אם כן בדעת רוב חברי המותב ערעורם הראשון של המערערים. תוצאת הערעור היתה שעל המוסד לביטוח לאומי לשלם קצבת זקנה למערער מיום 1.4.1984 ולמערערת מיום 1.4.1985.

משחזר העניין לבית הדין האזורי בגלגול שני קבע בית הדין את העובדות לפיהן פנה בא כוח המערערים אל המוסד בדרישה לתשלום  קצבת זקנה בהתאם למועדים החדשים שנקבעו בפסק דינו של בית דין זה בערעור הראשון. לאחר מספר חודשים, משהמוסד לביטוח לאומי לא שילם למערערים סכומים נוספים, פנה בא כוחם של המערערים בדרישה לתשלום סכומים כספיים שתאמו, לטענתם, את המועדים החדשים המזכים בקצבת זקנה. המוסד לביטוח לאומי לא נענה לבקשתם והם  הגישו תביעה חדשה לבית הדין האזורי.

המערער טען כי המוסד לביטוח לאומי שילם למערער קצבת זקנה עבור התקופה שתחילתה ביום 1.8.1988 ואילך. למערער לא שולמו סכומים בגין קצבת זקנה עבור התקופה מיום 1.4.1984, מועד הגיעו לגיל המזכה, ועד  ליום 30.7.1988. בסך הכל לא שולמה לו קצבת זקנה במשך 52 חודשים.

למערערת שילם המוסד לביטוח לאומי קצבת זקנה עבור  התקופה שתחילתה  מיום 1.10.1989 ואילך. המוסד לביטוח לאומי לא שילם לה קצבת זקנה עבור התקופה המתחילה מיום 1.4.1985, מועד הגיעה לגיל המזכה, ועד ליום  30.9.1989. במצטבר, לא שולמה למערערת קצבת זקנה במשך 54 חודשים.

המערערים חישבו את זכאותם לסכומים המגיעים להם מביטוח לאומי לפי  שיעורה של קצבת זקנה בחודש דצמבר 1989 שעמדה על סך של  488 ש"ח. לפי חישוביהם מגיע למערער  סך של  25,376 ש"ח ולמערערת  סך של  26,352 ש"ח.  המערערים טענו כי הקצבה שהצטברה צריכה לשאת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מחודש דצמבר 1989, מועד בו קמה להם הזכאות לקצבת זקנה רטרואקטיבית מהמועדים שצוינו לעיל. המערערים שיערכו את הסכומים המגיעים להם לפי שיעור הקצבה בדצמבר 1989 תוך שהם תבעו ריבית  והצמדה רק ממועד זה. לפי חישובם טענו המערערים כי עד ליום הגשת התביעה, הגיע למערער  סכום בגין קצבאות  זקנה כולל הפרשי הצמדה וריבית בסך 56,531 ש"ח ולמערערת בסך 58,808 ש"ח.

המוסד לביטוח לאומי טען בכתב ההגנה:

למען הסדר בלבד יטען הנתבע כי פסק הדין שניתן בבית הדין  הארצי לעבודה ב- 7.2.94 דב"ע נג/ 26-0  בוצע על ידי  הנתבע.  הסכומים שמגיעים  לתובעים  הופקדו בחשבונם כבר בתאריך 1.6.94.

המוסד לביטוח לאומי הגיש ביום  8.3.1995  תעודות עובד ציבור בחתימתה של גב' אופירה ברקה, עוזרת ראשית במחלקת זקנה ושאירים בסניף האזורי רחובות. תעודות עובד הציבור מתייחסות למערער  בתקופה שבין  1.4.1984 עד ליום 28.2.1987 ולמערערת מיום 1.4.1985 עד ליום 28.2.1987. בתעודה המתייחסת למערער  מצוין כי שולם לו סך של 989 ש"ח בגין קצבת זקנה לתקופה שמיום  1.4.1985  ועד ליום  28.2.1987. בתעודת עובד ציבור המתייחסת למערערת מצוין כי שולם לה בגין קצבת זקנה סך של 5,369 ש"ח עבור התקופה שמיום 1.4.1985 ועד ליום 28.2.1987.

ביום 13.2.1996 התקיים דיון מוקדם בפני השופט אזולאי. בית הדין האזורי הורה למוסד לביטוח לאומי להמציא פרטים נוספים המפרטים את כל  התשלומים להם  היו זכאים המערערים וכן את כל התשלומים ששולמו להם בפועל ביחס לתקופה מושא התביעה. עוד הורה בית הדין האזורי למשיבים  להמציא פירוט מטעמם ביחס לסכומים להם היו זכאים במשך התקופה מושא התביעה, הסכומים ששולמו להם והיתרה לה הם טוענים.

המוסד לביטוח לאומי הגיש ביום 27.3.1996 מסמכים ובם פירוט כל התשלומים להם זכאים היו המערערים תוך חישוב ועדכון הסכומים על פי חוק הקצבאות. המערערים לא הגישו מטעמם כל פירוט וטענו כי לא הבינו את  תחשיביו של המוסד לביטוח לאומי.  

בית הדין האזורי (השופט הראשי מרדכי כליף; תב"ע נד/ 421-0) דחה את תביעתם של המערערים. בית הדין האזורי קבע כי המערערים לא הוכיחו את טענתם. את קביעתו זו ביסס בית הדין על כך שהמערערים לא חקרו את מי שהגיש את תעודות עובד ציבור. משלא נחקרה מי שעשתה את תעודות עובד ציבור קיימת חזקה שלא נסתרה בדבר נכונותן של תעודות עובד ציבור. בנוסף ציין בית הדין האזורי בפסק דינו כי המערערים לא הגישו ראיות ממשיות להוכחת זכאותם לסכומים שתבעו. השופט הראשי מרדכי כליף ציין את שיקוליו באשר לראיות שהיו לפניו והמשקל שניתן להן:

אפילו נלך לשיטתו של ב"כ  התובעים, עדיין, כך נראה לי, אין בכך כדי להושיע לתובעים. טענת "פרעתי" היא טענת הגנה - הודאה והדחה. משמעותה של הגנה זו היא, כי  הנתבע מודה בעובדות שטען להן התובע, אך לטענת הנתבע הוא מילא אחר  הציפיות של התובע וכבר העניק לו  את הסעדים המבוקשים על - ידו בכתב התביעה. לשון אחרת,  אם התובע טוען כי הנתבע חייב לו סכום פלוני, משיב הנתבע כי אכן  נכונה טענתו של התובע, אלא  שהוא (הנתבע) כבר פרע את החוב. במקרה שלפנינו, ספק אם אכן יש כאן מקרה הנופל  לגדר טענת "פרעתי". ואולם, כאמור, אפילו נלך לשיטתו של ב"כ התובעים, הרי שהמוסד טוען כי הוא כבר שילם לתובעים את  כל המגיע להם וכי הסכומים המגיעים לתובעים הופקדו  כבר בחשבונם  ביום 1.6.94. להוכחת טענתו, הגיש המוסד את תעודות הציבור, נ/1 ו - נ/2. "תעודת עובד-ציבור" היא בבחינת ראיה הנושאת את עצמה, ולכאורה ניתן לקבלה אף ללא חקירתו של עושה התעודה. במקרה שלפנינו, ב"כ  התובעים לא ביקש לחקור  את מי שעשתה את התעודות, גב' אופירה ברקה. המוסד הזמין מטעמו  לעדות בפני בית הדין את גב' נורית גונן מאגף זקנה  ושאירים במשרד  הראשי של המוסד. ב"כ התובעים חקר את גב' נורית גונן ובסיכומיו הוא תוקף בשצף קצף את עדותה. תמים דעים אני עם ב"כ התובעים בכל הקשור למשקל הראייתי  שיש לייחס, אם בכלל, לעדותה של גב' נורית גונן. עדה זו לא ידעה להסביר כמעט דבר וחצי דבר בכל הקשור  לתביעה שלפנינו, וטענותיה היו כלליות וכמעט בלתי רלבנטיות. עדותה, באופן כללי, היתה מבוססת יותר על השערות מאשר על עובדות. ואולם, על שולחנו של בית הדין  מונחות תעודות עובד ציבור, שכאמור הן מהוות ראיה הנושאת את עצמה. ב"כ התובעים  לא טרח להזמין את מי שעשתה  את התעודות הנ"ל לחקירה על מה שכתבה בתעודות.  כאשר שני הצדדים מיוצגים אין בית הדין נוהג ליזום הזמנת עדים מטעם בית הדין. משלא הוזמנה גב' אופירה ברקה, על ידי  מי מהצדדים, להיחקר על התעודות נ/1 ו- נ/2,  הרי שקיימת חזקה, שלא נסתרה, בדבר נכונות תוכנן של התעודות. יוצא, אפוא, כי אפילו נלך לשיטתו של ב"כ התובעים ונראה בטענותיו של המוסד טענה מסוג "פרעתי", הרי שהמוסד  פעל כנדרש  והציג תעודות עובד ציבור נ/1 ו- נ/2 שבהן הוא מראה כי שלם  לתובעים את המגיע להם על פי חישובים שנערכו ונבדקו פעם אחר פעם.  על פי עמדת המוסד הרי שלתובע שולמו, בסופו של חשבון סך של 69,636 ש"ח ולתובעת  שולמו  77,389 ש"ח לסילוק סופי  ומוחלט של חוב  המוסד לתובעים. בכך יצא ידי המוסד  ידי חובתו גם על פי שיטתו של ב"כ  התובעים. עוד יצויין, כי התובעים לא הביאו כל ראיות ממשיות שהיה בהן כדי להוכיח כי הם זכאים לסכומים המפורטים בכתב  התביעה.

בערעורם טענו המערערים כי לאור הגשת תעודות עובד ציבור ביקשו  מהמוסד לביטוח לאומי לחקור את עורך התעודות בדבר פירוט הסכומים המצוינים בתעודות. בא כוח המערערים טען בערעור כי הסכים לא לחקור את עורך תעודות עובד ציבור כדי למנוע סחבת. לאור בקשתו זו הגיש בא כוח המוסד לביטוח לאומי בקשה להזמנת עד. בנוסף טען בא כוח המערערים כי במקום עובדת הציבור שחתמה על התעודות הופיעה עובדת ציבור אחרת שנחקרה על ידו. בא כוח המערערים טען כי בחקירה הנגדית של עובדת הציבור שהעידה מטעם המוסד לביטוח לאומי יש לראות אי ויתור על חקירת עובדת הציבור שערכה את תעודות עובד ציבור.