פסק-דין בתיק עבל 250/98

בית הדין הארצי לעבודה

המוסד לביטוח לאומי                                                                        המערער

כוכבה סמואלוב                                                                                   המשיבה

בפני השופטת אלישבע ברק, השופט עמירם רבינוביץ, השופט יגאל פליטמן

          נציג ציבור מר רן חרמש,     נציג ציבור מר גדליה סטויצקי

     בשם המערער: עו"ד חיה שחר

     בשם המשיבה: בעצמה

פ  ס  ק    ד  י  ן

השופטת אלישבע ברק-אוסוסקין

בית הדין האזורי (עב' 1422/96, סגנית שופט ראשי, ורדה וירט ליבנה) הכיר  בפגיעה בגבה של המשיבה כתאונת עבודה. מכאן הערעור בפנינו.

העובדות ופסיקתו של בית הדין האזורי

העובדות נקבעו על ידי בית הדין האזורי תוך שהוא קיבל את גרסת המשיבה במלואה, גרסה שנתמכה על ידי עדה נוספת שגם בה נתן בית הדין אמון. המשיבה עובדת כסייעת לגננת. ביום 30.8.95 עבדה המשיבה בגן לשם סידורו לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה. אותה שנה נסגר גן קרוב אל הגן בו עבדה המשיבה. הורו למערערת ולסייעת בגן הצמוד להוריד ציוד משאית ולהעבירו לגן. המשיבה והסייעת השנייה, שמחה קסטן שהעידה בבית הדין, סחבו ביחד את הציוד. המשיבה סחבה ארון פלקטים גדול בכוחות עצמה. המשיבה העלתה את הארון במדרגות וחשה מיד כאב בגבה. המשיבה לא יחסה את הכאב לסחיבה אלא סברה שאלו כאבי מחזור. למחרת חשה המשיבה כאבים כאשר היא הרימה את הילדים  ולקחה משככי כאבים. באותו יום המשיבה התמוטטה בגן. היא פנתה לרופאה שהפנתה אותה לחדר מיון עם הפנייה מהרופאה.

המשיבה קיבלה תחילה תעודות מחלה אולם לאחר שהיא שיחזרה בפני הרופא האורטופד את שארע לה בעבודה הסביר לה האורטופד כי עליה לקבל תעודות לנפגע בעבודה.

פסיקתו של בית הדין האזורי

הצדדים לא היו חלוקים על כך שהמשיבה אכן הרימה את הארונית באותו יום. בית הדין האזורי שם לבו לכך שהמשיבה פנתה לחדר מיון רק כעבור עשרה ימים. אך בית הדין ציין כי עדותה היתה אמינה עליו, היא חשה מיד כאבים. גם הסייעת לגננת, הגברת קסטן העידה שהמשיבה נתקפה מיד בכאבים. הכאבים הלכו והתגברו. היא יחסה את הכאבים לכאבי מחזור. שתי העדויות היו מהימנות. השופטת ורדה וירט-לבנה הגיעה לכן למסקנה שמדובר בתאונת עבודה.

עמדת המוסד לבטוח לאומי

המוסד לביטוח לאומי  לא חלק על העובדות של הרמת המשא. ברם המוסד לביטוח לאומי טען שהכאבים לא פרצו עם ההרמה. על כך לומד המוסד לביטוח לאומי מהעובדה שהמשיבה פנתה רק כעבור עשרה ימים לטיפול רפואי ולא הזכירה את הרמת הארונית. לכן היא קבלה תעודות מחלה רגילות. המוסד לביטוח לאומי טען כנגד העובדות שנקבעו. הוא טען כי הכאבים החלו מאוחר יותר. ולחדר מיון פנתה המשיבה  לאחר תקופה. היא פנתה לטיפול רפואי לאחר עשרה ימים ולחדר מיון לאחר 18 יום. לכן סבר המוסד לביטוח לאומי כי על בית הדין היה למנות מומחה יועץ רפואי.