פסק-דין בתיק עבל 250/05

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט יצחק לובוצקי ונציגי הציבור מר אנשל אשכנזי ומר חגי הרצל; בל 2665/02) בו החליט בית דין קמא להעביר את עניינו של המערער לוועדת ערר חדשה לעניין שירותים מיוחדים אשר תקבע את שאלת זכאותו לגימלת שירותים מיוחדים מיום 1.11.1999 ועד 31.7.2000 על פי מידת תלותו בזולת בתקופה זו.

2.         טרם דיון בערעור גופו נדגיש כי מכיוון שמדובר בפסק דין בערעור על וועדת ערר לשירותים מיוחדים, אזי לא ניתן לדון בערעור לגופו טרם מתן רשות ערעור לכך.

3.         לאחר עיון בכל חומר התיק ובחינת טענות הצדדים, סבורים אנו כי אף אם היתה ניתנת רשות הערעור - דין הערעור להדחות לגופו. 

נפרט בקצרה טעמנו לכך:

א.        ביום 24.3.1998 הגיש המערער תביעה לשירותים מיוחדים שנדחתה. החלטה זו הפכה להחלטה חלוטה משלא הוגש ערעור עליה.

ב.         ביום 10.7.2000 הגיש המערער תביעה נוספת לשירותים מיוחדים, וזאת בעקבות תיקון סעיף 10א' מיום 1.1.2001 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים) תשל"ט-1978 (להלן: התקנות).

            על פי אותה תקנה קמה זכאות ל- 50% מקיצבת השירותים המיוחדים החל מיום 1.1.1999 למקבל קיצבת ניידות המרותק לכסא גלגלים. (אין מחלוקת כי המערער, בשל מחלת הפוליו ממנה הוא סובל, אכן מרותק לכסא גלגלים).

            תביעתו זו של המערער למוסד נדחתה אלא שלטענתו מכתב הדחיה לא הגיע לידיו.

ג.         בחודש פברואר 2001 הגיש המערער בשלישית תביעה לקיצבת שירותים מיוחדים והפעם הוכרה לו זכאותו לתשלום אותה קצבה חרף היותו מקבל גם קיצבת ניידות וזאת החל מיום 1.8.2000.

            מיום 1.2.2001, לאור תיקון התקנה, הוכרה זכאותו לקיצבת שירותים מיוחדים בשיעור של 100%.

            זכאותו זו של המערער נקבעה למעשה על ידי וועדות העררים השונות שדנו בעניינו. כאן המקום להדגיש כי אין המערער יכול להסמך על ממצאי ועדת ערר אשר על החלטתה הוגש ערעור, והוחלט בערעור להחזיר את עניינו לבחינה מחודשת לוועדת ערר.

ד.         משכך הם הדברים, החלטת וועדת הערר הרלוונטית במקרה שלפנינו איננה זו מיום 21.1.2003, אלא החלטת ועדת הערר מיום 9.3.2004 שדנה בעניינו בעקבות פסק דין של בית הדין האזורי ואשר סיימה דיונה ביום 3.8.2004.  על החלטת ועדה זו ניתן פסק דינו של בית דין קמא נשוא הדיון שבפנינו. 

4.         בית הדין האזורי החזיר כאמור בפסק דינו את עניינו של המערער לדיון בוועדת הערר לשירותים מיוחדים לבחינת זכאותו לאותה גימלה לתקופה מיום 1.11.1999 עד 31.7.2000 על פי מידת תלותו בזולת.

דא עקא, שהוועדה אליה הוחזר התיק כאמור אינה מוסמכת להשיג גבולה של וועדת הערר או פקיד התביעות אשר דחו את תביעתו של המערער מיום 10.7.2000.

על פי תקנה 11 לתקנות, לגבי התביעה השלישית של המערער לשירותים מיוחדים, אשר הוגשה בחודש פברואר 2001 - ניתן היה לקבוע זכאותו לקיצבה החל ממועד הגשת אותה התביעה.  אולם, גם אם לפנים משורת הדין נבחנה הזכאות לקיצבת השירותים המיוחדים טרם הגשת התביעה, ובניגוד לתקנה 11 לתקנות - ברי, כי אין וועדת הערר מוסמכת להשיג גבולה של וועדת הערר או פקיד התביעות אשר דנו בעניינו של המערער לגבי התביעה שהוגשה על ידו ביום 10.7.2000 ודחו את תביעתו לשירותים מיוחדים.  בנסיבות האלה התאריך הראשון בו  יכולה היתה לקום זכאות למערער לקיצבת השירותים המיוחדים הינה מיום 1.8.2000 וכזאת אכן עשתה הוועדה.

5.         משכך הם הדברים, ראוי למעשה הערעור להדחות ללא צו להוצאות.

נוסיף כי, לכאורה, אין לקבוע זכאות המערער לגימלה לפני 1.8.2000. אולם, לאור הסכמת המוסד לפנים משורת הדין, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, מותירים אנו את פסק הדין על כנו כמות שהוא.

6.         למען הסר ספק יובהר כי אין בנפסק כדי לפגוע בזכות המערער להגיש ערעור לבית הדין האזורי ביחס לתביעתו לקיצבת שירותים מיוחדים מיום 10.7.2000 אך זאת מבלי לפגוע בטענות המוסד לגבי אותה תביעה, לרבות התיישנותה והשיהוי בהגשתה.

ניתן היום כ"ג בסיון תשס"ו (19 ביוני 2006) בהעדר.