פסק-דין בתיק עבל 1571/04

הנשיא סטיב אדלר

פתח דבר

בית הדין האזורי בתל-אביב נעתר לתביעת המשיבה והצהיר כי על המוסד לביטוח לאומי לחשב את גמלת התלויים המשתלמת למשיבה, מכוח סעיף 290 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן: החוק או חוק הביטוח הלאומי), על בסיס שכרו האמיתי של בעלה המנוח. קרי, שכר הכולל הכנסה מדמי תשר בעבודתו כמלצר. האם כדין? זו השאלה הניצבת להכרעתנו במסגרת ערעור זה.  

העובדות הצריכות לעניין הן אלה :

2. [א] מר עוזי כהן ז"ל (להלן: המנוח), בעלה המנוח של המשיבה, קיפח את חייו בטביעה בחוף ים ה"שרון" בהרצליה פיתוח, ביום 25.5.1996. טביעתו של המנוח ארעה עת ניסה להציל ממימי הים נערים שנקלעו למצוקה.

[ב] בהתאם לפסק דינו של בית הדין האזורי (השופט יצחק לובוצקי; בל 931/97), מיום 12.2.2001, הוכרה טביעתו של המנוח כטביעה שארעה תוך כדי פעולת התנדבות להצלת חייו של הזולת, כמשמעה בפרק י"ג ל חוק הביטוח הלאומי.

יצוין, כי תחילה השתלמה למשיבה קיצבת שאירים אולם, לימים, היא ביכרה להגיש גם תביעה לקצבת תלויים, ובהתאם לסעיף 320(ג) (2) לחוק בחרה בה.

[ג] המנוח עבד עובר למותו כמלצר ב"מסעדת דלי דג" בתל-אביב, שהופעלה על ידי חברת מוסקט תעשיות מזון בע"מ. המנוח הועסק על בסיס שעתי, וכעולה מתלושי שכרו, השתכר שכר מינימום. בשלושת החודשים שקדמו למותו, הסתכם שכר המנוח ב - 8046 ש"ח. סכום זה היווה את הבסיס על-פיו חושבה על ידי המוסד גמלת התלויים, שהועמדה בהתאם על 2493 ש"ח לחודש.

[ד] המשיבה עתרה לבית הדין האזורי בבקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו על המוסד לחשב את קצבת התלויים המשתלמת לה על בסיס שכרו האמיתי של המנוח, קרי, שכר הכולל את הכנסתו מדמי תשר, שכר שהגיע לטענתה לכדי

10,000 ש"ח לחודש. בית הדין האזורי נעתר לבקשת המשיבה ומכאן הערעור שבפנינו.

פסק דינו של בית הדין האזורי         

3. לאחר שבחן את מכלול הראיות שהונחו בפניו, הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה כי המשיבה השכילה להוכיח שבעלה המנוח אכן השתכר בממוצע, 10,000 ש"ח מדי חודש. בהמשך, השיב בית הדין קמא בחיוב לשאלה האם יש להכיר בהכנסתו של המנוח מדמי תשר כשכר לצורך תשלום גמלת התלויים למשיבה. זאת, בין היתר, משסבר כי אין לפקוד את עוון המנוח בגין אי דיווח הכנסותיו מדמי התשר ותשלום דמי ביטוח בגינם, על ראש רעייתו וילדיו - התלויים בו. הוסיף בית הדין וציין, כי הגימלה המשתלמת מכוח פרק י"ג לחוק היא גימלה לא גבייתית המשולמת מאוצר המדינה באמצעות הביטוח הלאומי. לבסוף, דחה בית הדין את תביעת המוסד לחייב את מעבידו של המנוח, כצד ג', במלוא הפרשי הגמלאות משקבע, כי דמי התשר לא עבדו תחת ידיו ושהחובה לדווח עליהם ולשלם בגינם מס, לרבות דמי ביטוח לאומי, הייתה של המנוח.

טענות הצדדים בערעור   

4. עמדת המוסד, בקליפת אגוז, היא כי על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי ההכנסה שלפיה מחושבת קצבת התלויים היא ההכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח, ובמקרה דנא הכנסת המינימום עליה דיווח המעסיק. לחילופין, מציע המערער קונסטרוקציה שביסודה כפל מעמד. לאמור, המנוח בא בגדר "עובד" לצורך השכר ששולם לו מאת מעסיקו, ואילו לצורך דמי התשר בא בגדר "עצמאי". כעצמאי חלה עליו על-פי סעיף 77 לחוק, חובה מקדמית להירשם ומשלא עשה כן אינו זכאי לגמלה, ואף אין מקום לבחון את הוראות סעיף 366 לחוק המדבר בהקטנה או ביטול של גימלה של מי שפיגר בתשלום דמי ביטוח.

      המשיבה מצידה סבורה כי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו משתוצאתו צודקת ונכונה ומשקפת את כוונת המחוקק. זאת במיוחד בשים לב לכך שהמדובר בפעולת התנדבות להצלת חיים.

 דיון והכרעה

גדר הערעור

5. מן האמור עד כה עולה אפוא, כי  השאלה הניצבת לפתחנו בגדר ערעור זה היא מה דינו של ההפרש בין ההכנסה המדווחת של המנוח לבין הכנסתו האמיתית, כפי שנקבעה על ידי בית הדין קמא, או מה צריך להיות הבסיס לתשלום קיצבת התלויים בגין פטירת המנוח. לשון אחרת, האם בא ההפרש בין ההכנסה המדווחת לבין ההכנסה הלא מדווחת בגדר "שכר עבודה" היכול להוות בסיס לחישוב הגימלה, או שמא אין המדובר בשכר עבודה.