פסק-דין בתיק עבל 1511/04

השופט יגאל פליטמן

1.         לפנינו ערעור המוסד על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (בל 2039/01; סגנית השופטת הראשית דיתה פרוזינין ונציגי הציבור מר קלינר ומר יערי), בו נפסק , כי המוסד "לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי לתובע (המשיב) שולמה גמלה שלא כדין מ-1972 ולא הובאו בפנינו ראיות כלשהן הנוגעות לתקופה זו. לפיכך משנקבע כי לתובע שולמה גמלה שלא כדין רק משנת 1989 על הנתבע להחזיר לתובע את הסכומים ששולמו בגין התקופה מ-1972 ועד 1989".

2.         להלן המסכת העובדתית כפי שפורטה על ידי בית הדין האזורי בפסק דינו:

א.        התובע ואשתו נשאו בשנת 1972.

ב.         לבני הזוג תעודת זהות ישראלית.

ג.         התובע קיבל קצבת ילדים מ-6.72 עד לחודש 9.92.

ד.         ביום 1.8.92 הופסק תשלום הקצבה וביום 14.2.94 החליט הנתבע לשלול את קצבתו של המערער רטרואקטיבית מ-6.72.

ה.        התובע הגיש תביעה נוספת לקצבת ילדים וב-1.01 אושרה תביעתו רטרואקטיבית מחודש 11.98 מאחר שהוכר כתושב החל ממועד זה.

ו.         חידוש הקצבה בהתאם להחלטה הנ"ל זיכה את התובע בסך של 71,707 ש"ח. מסכום זה קיזז הנתבע סך של 58,507 ש"ח ששולמו לתובע, לטענת הנתבע, שלא כדין.

3.         לגבי זכאות המשיב לקצבת ילדים מלפני חודש 11.98 כנטען על ידו, קבע בית הדין קמא, כי "מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה, אם כן שהתובע לא התגורר בתחום ישראל גם מ-1992 ועד 1998, ולא עלה בידו לשכנענו בנכונות גירסתו". לאור זאת נדחתה התביעה לגבי הזכאות הרטרואקטיבית מלפני 11.98 לתשלום קצבת ילדים.

לגבי טענת הקיזוז בגין החוב שנוצר  בעקבות שלילת הקצבה רטרואקטיבית מ-6.72 ועד 9.92, פסק בית הדין קמא כי אמנם חוק ההתיישנות לא חל בעניינינו, אולם בהעדר ראייה להודעה על אותו חוב ומשהוכח, כי המשיב לא התגורר בתחומי ישראל מ-1989 "לא עלה בידי הנתבע לבסס החלטתו כי היה מקום לניכוי הקצבה בגין שנים כה רבות".

4.         המוסד ערער על פסק הדין ועיקר טיעונו היה:

א.        בית הדין קמא נתפש לכלל טעות בסברו שהמשיב טען, כאילו הוא זכאי לקצבה בעד השנים 1989 - 1972. טענת המשיב לגבי תקופה זו לא הייתה אלא, כי המערער אינו רשאי לנכות את הקצבה ששולמה בעד השנים כאמור משחלה תקופת ההתיישנות.

ב.         בנסיבות המקרה עמדו בפני כב' בית הדין קמא ראיות המצביעות על כך שהמשיב לא התגורר בתחומי ישראל בשנים 1989 - 1972.

ג.         תשלום הקצבה הופסק עוד בשנת 1992 משהתברר שהמשיב אינו מתגורר בתחומי ישראל. אחר זאת המשיב לא פנה למערער אלא בחלוף 7 שנים, ולכן לא יכול שיהיה בידי המערער להביא ראיה על מושבו של המשיב לגבי תקופה שתחילתה כ-20 שנים קודם לכן, זאת גם מעבר לעולה מהודעות שהוגשו לכב' בית הדין קמא, לעולה מסיכום החקירה ולטענת המשיב עצמו בשנת 1993 כי הוא זכאי לקצבה כמי שעבר להתגורר בשטחים.

ד.         בנסיבות העניין משנותק הקשר עם המשיב, לא היה למערער אפשרות להודיע לו הודעה כלשהיא, לפיכך לאחר שהמשיב הגיש את תביעתו בשנת 2000 והתברר, כי הוא שב להתגורר בתחומי מדינת ישראל ניתן היה להודיעו על חובו ועל ניכוי החוב מהקצבה לה הוא זכאי.

5.         תמצית תשובת המשיב לנטען הייתה:

א.        המוסד לא שלח למשיב את ההחלטה לגבי ביטול תושבותו ולא ביקש ממנו להחזיר תשלום כלשהו עבור התקופה החל מחודש 6.72 עד סוף 9.92, אלא רק בעקבות ביצוע תשלום קצבת הילדים בשנת 2001.

ב.         צדק בית הדין קמא עת קבע, כי המערער לא הצליח להוכיח טענותיו לגבי החוב הנטען, מאחר ולא הובאה על ידו ראייה רלבנטית לעניין תושבותו מלפני שנת 1989.

ג.         נטל ההוכחה לגבי ביטול הזכאות לקצבת הילדים רובץ על שכם המערער והוא לא עמד בו.