פסק-דין בתיק עבל 1397/04

השופטת נילי ארד

1.   למערער שולמה גמלת הבטחת הכנסה (להלן גם: הגמלה) החל מחודש מרץ 2002. בחודש אוגוסט אותה שנה הפסיק המשיב (להלן: המוסד לביטוח לאומי או המוסד) את תשלום הגמלה, משהוברר כי המערער עשה שימוש ברכב. כנגד החלטת המוסד הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב (השופטת מיכל לויט; עב 168/03). משנדחתה תביעתו הגיש ערעורו לפנינו.

2.   עיקרי הדברים כפי שהובררו לנו מחומר הראיות שנפרש בפני בית הדין האזורי ובערעור לפנינו מפורטים להלן.

3.   לפי שנאמר בהחלטת המוסד מיום 2.7.2002, נתן פקיד התביעות של המוסד  אישורו לתביעת המערער לתשלום גמלת הבטחת הכנסה, בתוקף רטרואקטיבי החל מחודש מרץ 2002, "כל עוד מתקיימים התנאים המזכים אותך בגמלה".

4.   בחקירת המוסד מיום 7.7.2002 הצהיר המערער כי שני כלי רכב עומדים לשימושו, זה של בנו וזה של גרושתו, לשם הסעת בנו הצעיר לטיפולים רפואיים להם הוא זקוק.

5.   בתגובה לדרישת המוסד להמציא אישורים רפואיים המעידים על הצורך בטיפולים הרפואיים ותדירותם, שלח המערער ביום 11.8.2002 מכתב לפקיד התביעות בזו הלשון:

"  צעיר בני הלך להוראה מתקנת מספר פעמים בשבוע במהלך השנה האחרונה. במהלך החופש הגדול הופסקה פעילות זו. עם תחילת הלימודים הוא יחזור להוראה המתקנת בהתאם לצרכיו ובהתאם להחלטתנו. בן נוסף שלי מטופל אף הוא בתחום אחר. עם זאת, איני רואה כל רלוונטיות בין הטיפולים שבני מקבלים ולקבלתי אבטחת [כך במקור] הכנסה ולכן איני רואה כל סיבה להמציא לך איזה שהם מסמכים באשר לטיפוליהם".

       במענה למכתבו של המערער הודיע לו פקיד התביעות, ביום 19.8.2002, כי "אנו מצטערים להודיעך על הפסקת תשלום גמלת הבטחת הכנסה מחודש 03/2002 הואיל ובשימושך רכב... הגמלה ששולמה מחודש 3/02 ואילך הינה חוב". יוער, כי לפי העולה מהודעת המוסד לבית דין זה, פרע מאז המערער את "... החוב שנוצר בגין שלילת זכאותו למפרע".

6.   כנגד החלטתו של המוסד הגיש המערער תביעתו לבית הדין האזורי. במהלך הדיון המקדמי בתביעה הודה המערער כי "אכן עשה שימוש בכלי הרכב של גרושתו, לצורך הסעת ילדיהם המשותפים לצרכים רפואיים. זאת, כ-3-4 פעמים בשבוע". המערער הגיש לבית הדין האזורי אישור מבית החולים "מאיר" בכפר-סבא מחודש יולי 2003, לפיו בנו מקבל טיפול רפואי, הכולל הזרקת חיסון נגד גורמים אלרגניים להם הוא רגיש, בתדירות של פעם עד פעמיים בשבוע. באישור זה צוין כי "בעתיד הקרוב" תופחת תדירות הביקורים לפעם בחודש, לתקופה של חמש שנים.

       עוד המציא המערער לבית הדין אישור מהמרכז להוראה מתקנת באגף החינוך של עיריית הרצליה, לפיו קיבל בנו במהלך שנת הלימודים תשס"ב טיפול בהוראה מתקנת במקצועות האנגלית (פעמיים בשבוע), הבנת הנקרא (פעם בשבוע) ותרפיה באמנות. בנוסף טען המערער, כי שניים מילדיו מטופלים במרפאת בריאות הנפש, אולם אין ביכולתו להמציא אישורים על כך ללא הסכמת גרושתו, האפוטרופסית של הילדים. לאחר שניתנה לו הזדמנות נוספת להמציא אישורים לשם ביסוס תביעתו הגיש המערער לבית הדין שני מסמכים מבית החולים "לוינשטיין": באחד, מיום 28.2.1999, הומלץ כי בנו יופנה לטיפול בהוראה מתקנת ובריפוי בעיסוק; בשני, מיום 18.2.2002, הומלץ כי הבן יופנה לטיפול פסיכולוגי סדיר. 

7.   על בסיס התשתית העובדתית שהונחה בפניו הגיע בית הדין האזורי למסקנה, כי המערער לא הוכיח את טענתו, לפיה עשה שימוש ברכב לצרכים רפואיים. משכך, אישר בית הדין את החלטת המוסד לשלול את זכאות המערער לקבלת הגמלה. מכאן הערעור שלפנינו.

8.   בערעורו טען המערער כי אין לקשור בין זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה לבין העובדה שהוא נעזר ברכבה של גרושתו לשם הסעת ילדיו לטיפולים שונים, וכלשונו: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?". המערער שב ואישר בערעורו כי הוא עושה שימוש ברכב בציינו: "... אני מוביל את ילדי מספר פעמים בשבוע, פעם פחות ופעם יותר, בהתאם לצורכיהם".

הכרעה

9.   חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 (להלן: חוק הבטחת הכנסה או החוק) קובע את הזכאות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה. חוק זה הינו "חוק סוציאלי המיועד להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה כדי מחייתם, הכנסה מינימאלית לשם סיפוק צרכים חיוניים, קרי, לשם שמירה על כבודם כבני אנוש" (דברי הנשיא אדלר בפסק הדין עב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי - זהבה עמר, ניתן ביום 15.3.2005; להלן: עניין עמר; עוד לעניין תכלית חוק הבטחת הכנסה ראו דברי בפסק הדין עב"ל 94/03 ענת עמוס - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 8.6.2004 והאסמכתאות שם).  

עם זאת, נפסקה הלכה בעניין עמר, לפיה לא יהא המבוטח זכאי לגמלת הבטחת הכנסה אם הוכח שעשה שימוש של קבע ברכב מנועי, באשר "השימוש ברכב מצביע על כך, שלמשתמש די אמצעים כספיים כדי להתפרנס בכבוד" ( עניין עמר, סעיף 10 לפסק הדין). במקרה כזה קמה חזקה, לפיה "מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה ולרשותו סכום כסף העולה על קצבת הבטחת הכנסה" ( שם, בסעיף 11). בהתאם, שלילת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה מותנית בכך שהמוסד הוכיח כי השימוש ברכב נעשה על ידי המבוטח באופן קבוע ולא באופן אקראי, בודד או חד-פעמי.  

10. במקרה שלפנינו אין חולק שהמערער עשה שימוש קבוע ברכב של גרושתו. בכך הודה המערער, הן בפני המוסד, הן בפני בית הדין האזורי והן בפנינו. לכאורה,  אין הוא זכאי, איפוא, לגמלת הבטחת הכנסה. אלא, שהמערער מבקש לבוא בגדר הוראתו של סעיף 9א(ג)(2) לחוק, בו נקבע כי לא יראו רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה אם " התובע, או בן משפחתו של התובע, זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם, לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים". מוסיפה ומורה, בנדון זה, תקנה 10א(א) לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982 (להלן: התקנות) כי "תובע העושה שימוש ברכב מנועי יצרף לתביעתו, אישור רפואי המעיד כי הוא או בן משפחתו זקוקים לרכב לצורך קבלת טיפול רפואי במיתקן רפואי לפי תכנית שנקבעה מראש או שש פעמים בחודש לפחות בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים".

       הנה כי כן, כדי שיבוא בגדר תחולת החוק והתקנות, על המערער לעמוד בתנאים המצטברים הבאים:

א.    הוכח כי בן המשפחה זקוק ל טיפול רפואי;

ב.     הטיפול הרפואי ניתן ב מתקן רפואי;