פסק-דין בתיק עבל 1357/04

השופט יגאל פליטמן

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (סגנית השופט הראשי יהודית גלטנר-הופמן ונציג הציבור מר חזי ירמיהו; בל 1139/03) בו נשללה מאת המערער גמלת הבטחת הכנסה לחודש נובמבר 2002 מפאת אי התייצבותו בלשכת שירות התעסוקה בין התאריכים 13.11.2002 ועד 25.11.2002. במועד זה יצא המערער לעיר מכה, לקיים את מצוות החאג'.

2.         בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי אין בדין כל הוראה הפוטרת מי ששוהה בחוץ לארץ לצורך עליה למכה מהתייצבות בלשכת התעסוקה ואין מדובר באי התייצבות מחמת סיבה סבירה כנדרש בתקנון שירות התעסוקה. לכן נדחתה התביעה.

3.         המערער בערעורו הדגיש את זכותו למימוש המצווה שכל מוסלמי חב בה פעם בחייו. לשיטתו, המדובר בזכות המעוגנת בחופש הדת והפולחן המוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

4.         באי כח המשיבים סמכו טענותיהם בעיקר על פסק דינו של בית הדין האזורי. 

5.         השאלה שאנו נדרשים לאמיתו של דבר להשיב עליה בערעור זה הינה, האם מן הראוי לשלם למערער קיצבת קיום חודשית מינימלית של גימלת הכנסה לחודש נובמבר 2002, לרבות לתקופת שהותו מחוץ לישראל למשך כשבועיים ימים לאור האופן בו מלא אחר מצוות דתו לעליה למכה.

6.         מכמה וכמה טעמים סבורים אנו כי אין להשיב על כך בחיוב.

א.        חוק הבטחת הכנסה הינו בעיקרו של דבר, חוק טריטוריאלי ואין הוא נועד לכסות צורכי מחייה מינימליים לשוהים מחוץ לגבולה של מדינת ישראל, באמצעות מתן גימלת קיום חודשית.

ב.         יש לשים אל לב כי חוק הבטחת הכנסה אינו מונע בעד המערער מלמלא אחר מצוות דתו ולעלות לרגל למכה. לאור זאת, זכותו לחופש דת כמשתמע מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינה נפגעת כשלעצמה משלא משולמת לו גימלת הבטחת הכנסה, לרבות בעד התקופה  בה הוא שוהה מחוץ למדינת ישראל.

ג.         שהותו של המערער בחוץ לארץ לא הסתכמה בימים ספורים אלא בתקופה של כמחצית החודש. על פני הדברים, מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה הוא, כי לקיום  מצוות החאג' כשלעצמה די ביום אחד; ואף אם נצרף ימי נסיעה ליום קיום המצווה ברי כי המערער יכול היה לקיים מצוות החאג' בפחות משבוע ימים וכי תקופת שהות מחוץ לישראל בת כשבועיים ימים חורגת  ממה שראוי להיות מוגדר כסיבה סבירה לאי התייצבות על פי תקנון שירות התעסוקה. מעבר לכך כדאי להוסיף, כי גם בשבוע בו הוא שב ארצה לא התייצב המערער בשירות התעסוקה למציאת עבודה, אלא הוא המתין בביתו עד ליום ההתייצבות שבשבוע שלאחר מכן.

ד.         מועד קיום מצוות העליה לרגל למכה אינו מוכתב למוסלמי הדתי.  די לו שפעם אחת בחייו בשנה מסויימת, תקויים על ידו מצווה זו.  לאור האמור, העובדה כי המערער בחר לקיים מצוות דתו דווקא במועד בו הוא גם תובע גימלת הבטחת הכנסה - הינה נסיבה נוספת מדוע אי התייצבותו בשירות התעסוקה אינה בגדר סיבה סבירה.

ה.        באמור אין כל חידוש שהרי כבר נפסק על ידנו בע"ע 14/99 מוחמד זאידן - שירות התעסוקה (לא פורסם), כי אי התייצבות בשירות התעסוקה מחמת עליה לרגל למכה אינה סיבה סבירה לאי התייצבות; ובנסיבות המקרה שלפנינו כאמור לא מצאנו טעם מספיק לסטות מאותה הלכה. 

7.         הערתו של נציג הציבור מר צבי עמית לחוות דעתנו מחייבת אותנו ולו על כורחנו, להעיר הערה קצרה לדבריו, בנוגע למושכלות ראשונים הידועות למתמצא מעט בתחום.

            ובכן, גמלת הבטחת הכנסה נועדה לעניינו, לספק אמצעי קיום מינימלי למוכן ולעושה כמיטב יכולתו למצוא ולקבל עבודה, לפני שהוא נסמך על קופת הציבור. לשם כך חוייב המערער במבחן תעסוקה על פי סעיף 2(2) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980.

            דא עקא, שהמערער בחר ולתקופה בת כמחצית החודש; מחד -  לפטור עצמו  מחובתו למציאת עבודה כאמור; ומאידך - הוא דורש למעשה מימון חיותו לתקופת שהותו בחוץ לארץ; בה הוא פטר עצמו כאמור מחובתו למציאת עבודה.

לומר בנסיבות שכאלה, כי עמידה על עקרונות החוק משמעה דווקא פגיעה בחופש הדת ועוד בתקופה בה המאמין זקוק לחיזוק, וכל זאת אך ורק בשל התעקשות על דרישות אדמינסטרטיביות- מעלה שאלה לא לגבי פגיעה בחופש הדת אלא לגבי עצם הבנת עקרונות החוק.

מעבר לכך כדאי לציין בנוגע ליחס שבין חופש הדת ועקרונות החוק; שאשה למשל, אשר דתה אוסרת עליה לצאת לעבוד - לא תהא פטורה עדיין ממבחן תעסוקה ויציאה לעבודה, וזאת אפילו יוסף לעקרון חופש הדת הטעם הפסיכולוגי הדק בנוגע לחיזוק נפש המאמין. ולגבי אותו טעם לוואי של חיזוק נפש המאמין, אפשר להסתפק באמירה פשוטה כמשמעה - ש"אשרי המאמין", שהרי לבלתי מאמין לא יעמוד צידוק שכזה לאי התייצבות; עליו יהא, מה לעשות, להתייצב בכל זאת בשירות התעסוקה משך אותם שבועיים על מנת למצוא עבודה.

לסיום נציין כי דווקא מסקנתו של חברנו מר עמית "שיש לכל אדם לנהוג על פי אמונתו" מקובלת גם עלינו, שהרי איש באמונתו יחיה, לרבות בחיווי דעת בסוגיות ערעור זה.

8.         לאור האמור, ולו תשמע דעתי, ידחה הערעור.

השופט שמואל צור

1.         המערער הוא מובטל הזכאי לגמלת הבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1981 (להלן - החוק). המערער נרשם בלשכת שרות התעסוקה כמחוסר עבודה ואין חולק כי טרם הוצעה לו עבודה מתאימה לגבי סעיף        2(א)(2)(א) לחוק. אין גם חולק כי, במרוצת הזמן, המערער התייצב מלשכת התעסוקה מעת לעת, על פי דרישות החוק והתקנות שהוצאו מכוחו.