פסק-דין בתיק עבל 133/03

השופט שמואל צור

1.         המערערת זכאית לקצבת תלויים בעקבות פטירת בעלה המנוח אשר נפטר ביום 27.3.99 (להלן - המנוח). השאלה העומדת לדיון בפנינו היא מה בסיס ההכנסה לפיה יש לשלם למערערת את קיצבת התלויים: האם לפי השומה על הכנסה שהגיש המנוח לשנת 1994 או לפי ההכנסה שהגיש לשנת 1995.

2.         המנוח היה עובד עצמאי אשר הפסיק את עבודתו בעקבות המחלה בה לקה בחודש ספטמבר 1996. המנוח הגיש תביעה למוסד להכיר במחלה כתאונת עבודה ותביעתו הוכרה. לפיכך קיבל המנוח דמי פגיעה וקיצבת נכות מיום 21.10.96 ועד פטירתו ביום 27.3.99.

3.         עם פטירת המנוח החל המוסד לשלם למערערת קיצבת תלויים. ביום 15.7.97 קבע המוסד כי בסיס תשלום הגמלה למערערת יהיה 20,055 ש"ח לרבעון. חלפו שנים וביום 25.7.00 קבע המוסד כי בסיס תשלום הגמלה יהיה 16,029 ש"ח לרבעון. על רקע זה הגישה המערערת תביעה בבית הדין האזורי בבאר שבע ובה טענה כי המוסד אינו רשאי לשנות - ולמעשה להפחית - את בסיס השומה לפיו שולמה לה הגמלה מאז פטירת המנוח.

4.         בית הדין האזורי (כב' השופט משה וטינה ונציג ציבור צ. אלעזרי; תיק ב"ל 1028/01) דחה את התביעה. בית הדין האזורי הסתמך על תקנה 11(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) תשמ"ד-1984 (להלן - התקנות) לפיה בסיס ההכנסה נקבע לפי ההכנסה בה חוייב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה. בית הדין האזורי קבע כי בשנת 1994 שילם המנוח מקדמות על בסיס הכנסה של 49,274 ש"ח לשנה אך לאותה שנה הוא הגיש שומה מתוקנת על בסיס הכנסה של 70,000 ש"ח לשנה. על יסוד נתון זה נקבע למנוח - ולאלמנתו (המערערת) לאחר פטירתו - קיצבה על בסיס הכנסה של 20,055 ש"ח לרבעון. אלא שהסתבר שלמוסד הוגשה שומה לשנת 1995 על הכנסה של 66,000 ש"ח לשנה. בשל טעות התגלתה שומה זו רק לאחר פטירת המנוח ועל בסיסה נקבעה (ביולי 2000) קיצבת התלויים למערערת בסכום של 16,029 ש"ח לרבעון. בית הדין האזורי קבע כי הנתון בדבר השומה לשנת 1995 הצדיק את שינוי בסיס תשלום הגמלה, ולא ניתן לטעון כלפי המוסד כי הוא מנוע מעריכת שינוי זה.

5.         המערערת טוענת כי על המוסד היה לפעול על בסיס השומה המתוקנת לשנת 1994, לפיה הכנסת המנוח היתה 70,000 ש"ח לשנה, שהרי זו השומה שהוגשה למוסד לפני מקרה הפגיעה (ארוע המחלה של המנוח בספטמבר 1996). לטענת המערערת, השומה לשנת 1995 היא "שומה מרעת" ועל כן מנוע המוסד מלחזור בו מהתבססות על השומה לשנת 1994.

            המוסד תומך בפסיקת בית הדין האזורי.

6.         לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, אנו מחליטים לדחות את הערעור. תקנה 11(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) תשמ"ד-1984 קובעת:

" ארעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תחשב ההכנסה, לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית...".

הוראה זו חריגה. בעוד שבדרך כלל מחושבת הקיצבה המגעת לנפגע שהוא עצמאי לפי הכנסתו הסופית (סעיף 345(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה- 1995), הרי כאן נקבע בסיס ההכנסה לפי תשלום המקדמות ששילם הנפגע לפני הפגיעה. על מטרתה של תקנה זו עמד בית הדין הארצי בפרשת סנונו (דב"ע נה/68-0 המוסד לביטוח לאומי - סמיר סנינו, פד"ע כ"ח 412), לאמור:

" מטרתה של תקנה 11, שעניינה גמלאות בכסף במקרה של פגיעה בעבודה, גמלאות שתשלומן עשוי להמשיך שנים רבות (קצבת נכות וקצבת תלויים), למנוע מצב בו יתקן מבוטח,עובד עצמאי, את הצהרתו, אחרי קרות תאונה, על מנת לזכות בקצבאות בשיעור גבוה יותר. אמנם - "ההקפאה" שבאנו סעיף פועלת כלפי שני הצדדים, המבוטח והמוסד, כפי שנפסק בשעתו:

"תנודות בהכנסה, כלפי מעלה וכלפי מטה הן דבר מקובל אצל עובדים עצמאים. לעיתים העובדה שבסיס חישוב הגמלאות לנפגעי תאונת עבודה הוא ההכנסה שעל פיה נקבעה הקצבה, פועלת לטובת המבוטח הנפגע ולעיתים היא פועלת נגדו" (דב"ע נג/21-0 שמעון קבלו - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם).

יחד עם זאת, נסיון החיים מלמד, כי במרביתם המכריע של המקרים המקדמות המשתלמות אינן מבטאות במלואן את בסיס ההכנסה בשנת המס שבגינן הן משתלמות".

ברוח זו נפסק גם שתכליתה של תקנה 11(א) היא -

"... לשמש בלם לנסיונות מרמה של מבוטחים, עובדים עצמאיים, נפגעי תאונות עבודה, שמתוך מגמה להגדיל את גימלתם, ינסו לתקן לאחר התאונה את גובה שומתם כלפי מעלה, ובכך להגדיל את גובה גימלתם".

(עב"ל 20/99 יעקב סדיק - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך לג (12), 31; וכן ראו עב"ל 316/03 בשירי - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך לג (74), 46).

7.         נדמה שאין צורך להכביר מלים על כך שתקנה 11(א) פועלת לשני הכיוונים: כשם שהקיצבה המשולמת למבוטח משתנה עם השינוי בתשלום הגמלאות כלפי מעלה, כך היא משתנה אם חלה ירידה בגובה המקדמות, סמוך לפני מועד הפגיעה. דברים אלה מובנים מאליהם.

8.         המפתח לקביעת בסיס ההכנסה הוא השומה האמיתית האחרונה שנקבעה למבוטח (על בסיס תשלום מוקדמות) ערב הפגיעה. המקרה שלנו המערער חלה בספטמבר 1996 ומחלתו הוכרה כפגיעה בעבודה. במועד זה היו בידי המוסד שלוש שומות על הכנסתו:

האחת - שומה מקורית לשנת 1994 על סכום של 49,274 ש"ח;

השניה - שומה מתוקנת לשנת 1994 על סכום של 70,000 ש"ח.