פסק-דין בתיק עבל 131/07

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופט אייל אברהמי ונציגי הציבור מר קוסטה שלום וגב' רבקה ענבל; בל 11167/04) בו נדחתה תביעת המערערת לקבלת קצבת נכות כללית על פי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן גם החוק), מהטעם כי לא הוכיחה כי הנכות נוצרה בעת שהמערערת היתה תושבת ישראל.

2.         להלן עובדות המקרה, כפי שצוינו בפסק הדין של בית-הדין האזורי

"א. התובעת (המערערת בענייננו - ו.ו.ל) ילידת 1.1.83.

ב.   ביום 1.1.94 נפגעה התובעת במסעדה של הוריה הנמצאת בשכונת א-טור בירושלים, כאשר כף ידה נקטעה ממכונה לטחינת חומוס.

ג.   ביום 16.7.02 הגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי תביעה לקצבת נכות כללית.

ד.   המוסד לביטוח לאומי קבע לתובעת דרגת אי כושר בשיעור 75% מיום 1.1.01, ודחה את תביעתה לקצבת נכות כללית, הואיל ואי הכושר נוצר בעת שלא היתה תושבת ישראל".

3.         על פי הוראות סעיף 196(א) לחוק, נכה יהיה זכאי לגמלה לפי פרט ט' לחוק אם אי הכושר להשתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם המערערת היתה תושבת ישראל ביום 1.1.01, כאשר מלאו לה 18 שנים, שכן אי הכושר להשתכר נבחן בגיל העבודה ולא בגיל הילדות.

4.         המערערת טענה בתצהירה בפני בית הדין האזורי כי היא גרה כל חייה עם הוריה בא-טור שבירושלים, ובעדותה בבית הדין מסרה כי בשנת 1998 התגוררה עם משפחתה בכפר זעיים, אשר מחוץ לתחומי ישראל, למשך שלושה חודשים. המוסד לביטוח לאומי טען כי המערערת התגוררה משנת 1982 עד לחודש 11/2001 עם משפחתה בזעיים בנכס אשר בבעלות משפחתה. בפני בית הדין האזורי נשמעו עדויותיהם של המערערת, הוריה, דודתה, גיסתה, ושני חוקרים מטעם המל"ל.

            פסק הדין של בית הדין האזורי

5.         בית הדין האזורי דן בראיות ובעדויות שנשמעו בפניו וקבע את הקביעות כדלקמן:

א.  המערערת ובני משפחתה התגוררו בזעיים למצער תקופה מסוימת לפני שעברו לגור בירושלים, ואיש מהם לא ציין זאת בתצהירו, ולכן עדותם בנושא היתה בגדר עדות כבושה. על המערערת מוטל הנטל להוכיח כי התגוררה בישראל בתקופה הרלוונטית.

ב.   גרסתם של עדי התביעה היתה בלתי סבירה. עדי התביעה הציגו גרסאות שונות בנוגע למשך התקופה בה התגוררו בזעיים, ובעדויותיהם נתגלו סתירות רבות.

ג.   בעדותו של אביה של המערערת התגלו סתירות רבות, והיא עמדה בסתירה למסמכים שונים שהגיש למוסד לביטוח לאומי בתקופות שונות. בית הדין האזורי לא נתן אמון בניסיונותיו להסביר את הסתירות. בין המסמכים צוין טופס תביעה לקצבת ילדים שהגיש אבי המערערת למוסד לביטוח לאומי בשנת 1994, בו הצהיר כי כתובת המגורים שלו ושל משפחתו הינה בבית פרטי בזעיים החל משנת 1990.

ד.   סבתה של המערערת ציינה בפני חוקרי המוסד לביטוח לאומי ביום 30.12.98 כי בנה גר בזעיים שנים רבות. המוסד לביטוח לאומי ויתר על עדותה בפני בית הדין האזורי בשל מצבה הבריאותי, ועדי התביעה " ניסו לתרץ את דברי הסבתא בשלל תירוצים, ממחלות זיקנה ועד סכסוך משפחתי", כאמור בפסק הדין של בית הדין האזורי.

ה.  עדות המערערת והוריה בדבר תקופת המגורים בזעיים סתרו זו את זו, בסתירות שהתגלו כמהותיות.

ו.   התגלו סתירות נוספות בגרסאות עדי התביעה, בנוגע להיותו של הבית בזעיים מושכר או ריק מאדם, ובאשר לקיומם של מחסומים בין זעיים לא-טור.

ז.   גרסתם של עדי התביעה נמצאה בלתי סבירה, הואיל ולפיה ביתם המרווח בזעיים נותר ריק או הושכר לאחרים, בעוד שהמשפחה העדיפה להתגורר בצפיפות בבית בא-טור יחד עם משפחה נוספת. כמו כן גרסתה של המערערת בדבר המרחק מהבית לבית הספר אינה סבירה אם אכן התגוררה בא-טור על פי טענתה.

ח.  גרסת המערערת נתמכה בממצאי חקירתו של חוקר המוסד לביטוח לאומי מיום 5.6.00, אך אין בה כדי להצביע על מקום המגורים בחודש 1/2001, שהוא המועד הרלוונטי לתביעה. גרסת המוסד לביטוח לאומי נתמכה בממצאי חקירתם של שני חוקרים אחרים מטעמו.

6.         לאור האמור לעיל, קבע בית הדין האזורי כי לא הוכח בפניו כי המערערת התגוררה במועד הרלוונטי בישראל, ודחה את התביעה. בית הדין האזורי ציין כי: " גרסת התובעת נסתרה מניה וביה. הדברים שמסרה בפנינו אינם תואמים את הדברים שמסרו בני משפחתה בהודעות בפני חוקרי המל"ל ובעדויותיהם בפנינו. כמו כן, עדויות עדי התביעה בפנינו לא היו אמינות והעדפנו את עדות חוקרי המל"ל על עדויות התובעים".