פסק-דין בתיק עבל 1295/04

השופטת ורדה וירט-ליבנה

1.         הערעור שבפנינו נסוב על פסק דינו של החלקי של בית הדין האזורי בירושלים (השופט יעקב נויגבורן - דן יחיד - בל 1839/99) שקבע כי הבנין החדש שנבנה על המקרקעין של המערער אינו בגדר הפטור בסעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה, דהיינו: "מקרקעין המשמשים למגורים". ועל כן יש לשום את שוויו לעניין קביעת גובה ההכנסה, שניתן להפיק הימנו לצרכי קביעת זכאותו של המערער להבטחת הכנסה.

2.         באי כח הצדדים טענו בפני במסגרת קדם הערעור והסכימו כי טיעוניהם אלה ישמשו כסיכומים בכתב שיובאו להחלטתו של המותב.

3.         במהלך אותה ישיבה ביקש בא-כוח המערער לעכב את קיזוז החוב, הנטען על ידי המוסד לביטוח לאומי, מקצבת הזקנה אותה הוא מקבל משנת 1999.

            כאן המקום לציין כי לאור העובדה שהמערער מקבל קצבת זקנה משנת 1999 אין עוד רלבנטיות לקצבת הבטחת ההכנסה. גובה החוב שנותר הוא בסך 23,957 ש"ח ובהחלטה מיום 21.3.05 נקבע כי הקיזוז מקצבת הזקנה יעוכב עד למתן פסק דין בערעור.

4.         ותחילה הרקע לערעור שבפנינו:

            המערער קיבל עד שנת 1989 קיצבת הבטחת הכנסה מן המוסד לביטוח לאומי. בשנת 1989 הפסיק המוסד לביטוח לאומי את תשלום הקצבה למערער בטענה שהמערער הוא בעלים של חלקת אדמה אשר הוא מפיק ממנה הכנסה. התברר כי אותן חלקות אדמה הופקעו על ידי המדינה ו/או מינהל מקרקעי ישראל והמערער היה זכאי לפיצוי בגינן.

            המערער, שהגיש בעקבות הפסקת התשלום, תביעה לבית הדין האזורי בירושלים, הגיע להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, עם המוסד לביטוח לאומי, לפיו המערער ויתר על כספי הפיצויים בגין הפקעת חלקות האדמה, שבוצעה עוד בשנת 1968 ותמורת ויתור זה יחודש תשלום קצבת הבטחת ההכנסה.

            ואכן תשלום הקצבה חודש ושולם מדי חודש בחודשו. בשנת 1993 הרחיבה עירית ירושלים את כביש מס' 1, וכתוצאה מכך הפקיעה למערער חלק מאדמתו. מחצית מביתו של המערער נהרס ושולם לו פיצוי בסך 160,000 ש"ח, שבאמצעותו בנה דירה סמוכה לביתו המקורי כך שבסה"כ שטח שתי הדירות היה שווה לדירה המקורית שלו לפני ההפקעה. ההבדל הוא שהדירה החדשה נבנתה במנותק מן הדירה הישנה כך שהוא עבר להתגורר בדירה החדשה  ובנו ובני משפחתו נותרו בדירה הישנה.

            בשנת 1999 המוסד לביטוח לאומי הודיע למערער כי היא מפסיק לו את תשלום קצבת הבטחת ההכנסה מאחר ויש לו נכס נוסף ממנו הפיק הכנסה רעיונית.

            בית הדין האזורי, כאמור, קיבל את טענות המוסד לביטוח לאומי וקבע כי אכן ברשות המערער נכס נוסף היכול להפיק הכנסה רעיונית ואינו בבחינת בית מגוריו.

5.         דיון והכרעה

א.        עיקר טענותיו של בא כוח המערער מתייחסות לכך שהסכם הפשרה מהווה מעשה בית דין וכי המערער ויתר על פיצויים בשיעור של מיליוני ש"ח תמורת הזכות לקבל קצבת הבטחת הכנסה וכי הפסקת התשלום מהווה הפרת ההסכם.

            וכן כי אין כל שינוי במערך נכסיו של המערער מאחר ומחצית מן הרכוש שהיה ברשותו נהרס, נאלץ לבנות דירה חדשה בסמוך לדירה הישנה שמחציתה נהרסה והסך הכולל של השטח הוא אותו השטח המיועד לבני משפחתו בלבד, באופן שבנו, שגר עמו קודם בדירה המשותפת, מתגורר ביחידה הנפרדת.

ב.         בא כח המוסד לביטוח לאומי טען כי הסכם הפשרה אינו מהווה השתק פלוגתא בתובענה מושא הערעור מאחר והשתנו הנסיבות וכן כי יש הבדל מהותי בין המצב הקודם בו היתה למערער דירה אחת וגודלה יהא ככל שיהא לבין מצב בו למערער שתי דירות מגורים נפרדות.

ג.         מתעודת עובד הציבור שהוגשה, לבקשתי, עולה כי ההכנסות שהובאו בחשבון הן - הכנסה מעבודה, 8% משווי נכס הנדל"ן ומדמי הפיצוי שקיבל עקב הריסת חלק מביתו עקב הפקעת השטח על ידי עיריית ירושלים.

            ותחילה נבהיר את הברור ומובן מאליו והוא שאין לקחת בחשבון את ההכנסה משווי הפיצוי הכספי שקיבל המערער שחושבה כ-1084 ש"ח לחודש וזאת מאחר והסכום הזה שולם עקב הריסת מחצית בית מגוריו של המערער ועל מנת שיאפשר לו לבנות את במקום חלק הבית, שנהרס בית חדש.

            ועתה נותר לבחון האם יש לראות ביחידה הנפרדת בה מתגורר בנו של המערער כנכס המביא הכנסה רעיונית למערער או שזהו חלק מבית מגוריו.

ד.         חוק הבטחת הכנסה התשמ"א-1980א-1980

סעיף 9 לחוק מגדיר מהי הכנסה ומהי הכנסה מנכס וזו לשונו: