פסק-דין בתיק עבל 1119/04

השופטת ורדה וירט ליבנה

1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת אהובה עציון; עב 95/98) מיום 05.02.04, אשר דחה את תביעתו של המערער להכיר בפגיעה במרפק ידו הימנית כפגיעה בעבודה בהיותה "מחלת מקצוע" או על רקע מיקרוטראומה.

2. העובדות הצריכות לענין, כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי, הן כדלקמן:

המערער, יליד 1939, עבד בליטוש יהלומים בשנים 1956-1995, כ- 8 שעות ביום.

ב- 12 השנים האחרונות לעבודתו היה המערער עצמאי, והעסיק כ- 8 פועלים שכירים, כאשר הוא עצמו עסק כרבע מהזמן בניהול.

במסגרת עבודתו, היה המערער מחזיק משקפת בידו הימנית תוך השענות על מרפק ימין לשם ייצוב ושיווי משקל, כשבידו השמאלית הוא היה אוחז במכשיר הליטוש.

3. בתביעתו לבית הדין האזורי, לאחר שזו נדחתה על ידי המשיב, טען המערער, כי עבודתו הממושכת בליטוש יהלומים גרמה לו במרפק ידו הימנית נזק העולה לכדי "מחלת מקצוע", ולחלופין נגרם כתוצאה מפגיעות חוזרות ונשנות (מיקרוטראומה), המצדיקות קבלת תביעתו לדמי פגיעה.

4. בבית הדין האזורי מונה מומחה - יועץ רפואי, ד"ר חיים צינמן (להלן: המומחה), אשר נתן את חוות דעתו והשיב לשאלות שהפנה אליו בית הדין. בחוות דעתו ציין המומחה, כי לא מצא חומר רפואי בנוגע לנזק שנגרם במרפק ימין, אלא בכתף ימין. כמו כן קבע, כי לא קיים קשר סיבתי בין המצב הרפואי של הכתף לבין עבודת המערער, וכי אין מדובר במצב של מיקרוטראומה.

בתשובותיו לשאלות ההבהרה, קבע המומחה, כי לא ניתן לראות בליקוי הרפואי של המערער "מחלת מקצוע", וכי לא מצא כל נתונים רפואיים המתאימים למסקנות אליהן הגיע ד"ר מוזס, אשר חוות דעתו צורפה לתיק.

עיונו בבדיקת ה- EMG העלה, כי תוצאותיה מתאימות לנוירופטיה סכרתית, ולא כפי שנדרש במחלת המקצוע המפורטת בס' 13, טור1, חלק ב' לתוספת השניה לחוק הביטוח הלאומי.

פסק הדין האזורי

5. לאור חוות דעתו המפורשת של המומחה, בהעדר חומר רפואי המעיד על פגיעה במרפק יד ימין, ותוך דחיית טענותיו של המערער, כי המדובר בטעות או השמטה מצד המומחה, קבע בית הדין האזורי, כי לא הורם נטל ההוכחה, ותביעת המערער נדחתה.

הערעור

6. במהלך קדם הערעור שהתקיים ביום 22.11.04 הסכימו הצדדים, כי בא כח המערער ימציא לידי בית הדין את המסמכים שלדעתו לא הובאו בפני המומחה, ולא התייחס עליהם, על מנת שאלו יופנו למומחה, ד"ר צינמן, אשר ישיב האם יש בהם כדי לשנות ממסקנתו.

      למומחה הופנו המסמכים הבאים: בדיקת EMG; אישור מאת ד"ר מוזס ואישור מאת ד"ר גושן.

7. המומחה פירט בחוות דעתו את פענוח הבדיקות והפנה לממצאים שקבעו הרופאים מוזס וגושן, ולסיכום ציין, כי אין במסמכים כדי לשנות מחוות דעתו.

8. בסיכומיו, טען המערער, כי אין לאמץ את חוות דעתו של ד"ר צינמן, משבה התעלם המומחה מן החלק בבדיקת ה- EMG, לפיו קיימת התייחסות לפגיעה סביב מרפק יד ימין, וכי המומחה התעלם מהערה בכתב יד של מפענח הבדיקה, אשר מתייחסת גם היא למרפק יד ימינו של המערער.

המשיב טען בסיכומיו, כי דין הערעור להידחות, משלא נמצא תיעוד רפואי המעיד על המחלה לה טוען המערער, וכי גם בחוות דעתו הנוספת של המומחה לא נמצא קשר בין עבודתו למחלתו.

9. לאחר שעיינו בכלל החומר שהובא בפנינו, בטענות הצדדים ובחוות דעת המומחה, באנו לכלל מסקנה, כי יש לדחות את הערעור.

מסקנותיו של המומחה בבית הדין קמא ובבית דין זה, היו בהירות וחד משמעיות. לפיהן, לא נמצאו ממצאים רפואיים העונים לדרישת הפגיעה העצבית הפריפרית, כמפורט בהגדרת מחלת המקצוע בתוספת לחוק; ממצאי בדיקת ה- EMG מעידים על נזק עצבי המתאים למחלה אחרת; ומסמכיהם של ד"ר מוזס וגושן אינם מעלים או מורידים בשאלה האם מדובר במחלת מקצוע והאם קיים קשר סיבתי בין עבודת המערער למחלתו.

בהתאם לפסיקה, אין המומחה הרפואי בא במקום בית הדין לפסיקה. תפקידו של המומחה הוא להדריך ולייעץ לבית הדין בתחום שאינו בידיעתו המקצועית. ויודגש, כי "השוני העיקרי שבין חוות דעת רפואית מטעם מומחה-יועץ רפואי הפועל מטעם בית הדין, לבין חוות הדעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית הדין ייחס לחוות הדעת. אך טבעי הדבר שבית הדין ייחס משקל מיוחד לחוות דעת המוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים." (דב"ע לו/ 8-0 סימיון דוידוביץ - המל"ל, פד"ע ז, 374)

10. לאור כל האמור לעיל, ומשלא נמצא טעם או טיעון רפואי לשנות ממסקנת בית הדין האזורי, הערעור נדחה בזאת.