פסק-דין בתיק עבל 1066/04

הנשיא סטיב אדלר

פתח דבר

            המשיב הגיש למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) שתי תביעות לגמלת הבטחת הכנסה. התביעות נדחו על ידי המוסד למפרע, מן הטעם שהמשיב עושה שימוש בכלי רכב מנועי. על דחיית התביעות ערער המשיב בפני בית הדין האזורי אשר קיבל את תביעתו. מכאן הערעור שבפנינו.

 יצוין כי הליך זה נשמע במאוחד עם שלושה הליכים נוספים אולם, הוחלט כי פסקי הדין בהליכים יינתנו בנפרד וזאת, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של כל מבוטח.

[2] הרק ע העובדתי הצריך לעניין, אשר לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, הוא זה:

[א] המשיב נשוי לגב' הדס לוי. לבני הזוג שלושה ילדים. בעבר היה המשיב בעליו של עסק מסחר סיטוני והובלה במשאיות. עסקי המשיב קרסו מבחינה כלכלית והוא נקלע לחובות. הקשיים הכלכליים הובילו, לטענת המשיב, להתדרדרות במצבה הנפשי של אשתו.

[ב] ביום 18.5.1999 הגיש המשיב למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) תביעה לגמלת הבטחת הכנסה (להלן - התביעה הראשונה).  ביום 19.9.2002 דחה המוסד את התביעה למפרע, החל מינואר 2002, וזאת מן הטעם שהמשיב משתמש ברכב דייהו לגנצה, שמספרו 9722923, שנת ייצור 2001 (להלן - הרכב). יצוין, כי בקשתו של המשיב להכיר ברכב כנדרש לצרכים רפואיים נדחתה בעצה אחת עם רופא המוסד, אשר עיין במסמכים הרפואיים שהמציא המשיב.

[ג] ביום 1.10.2002 הגיש המשיב לבית הדין האזורי בנצרת תביעה בה ערער על דחיית תביעתו הראשונה וטען, כי הרכב שייך לחמותו, הגב' נילי פוירמן (להלן: גב' פוירמן) וכי עשה בו שימוש לצרכים רפואיים של אשתו וילדיו, בלבד.

[ד] לגבי נסיבות השימוש ברכב קבע בית הדין קמא, בין היתר, את הדברים הבאים: לאור המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה משפחת המשיב ולאור מצבה הנפשי של אשתו עשתה חמותו, הגב' נילי פוירמן, כל שלאל ידה על-מנת לסייע למשפחה. בתוך כך, רכשה הגב' פוירמן את הרכב והעמידה אותו לשימושו של המשיב. הגב' פוירמן נשאה בכל הוצאות אחזקת הרכב, לרבות הוצאות הרישוי השנתי, התיקונים והטיפולים, ולמעט הוצאות תדלוק המכונית, בהן נשא המשיב. התובע השתמש ברכב באופן תדיר לנסיעות שונות, לרבות הסעת הגב' פוירמן לבקר את אמה השוהה במעון לקשישים. לגב' פוירמן יש רכב נוסף בו היא עושה שימוש כדי להגיעה למקום עבודתה - בית החולים "העמק" - שם היא משמשת כמזכירה רפואית.

[ה] ביום 12.12.2002 הגיש המשיב למוסד תביעה נוספת לגמלת הבטחת הכנסה (להלן - התביעה השניה). בהחלטתו מיום 26.3.2003 דחה המוסד את התביעה למפרע, החל מחודש דצמבר 2003 מן הטעם שהרכב נותר בשימושו הקבוע של המשיב.

ההליך בבית הדין האזורי

[3] בהחלטת בית הדין האזורי מיום 29.4.2003 אוחד הדיון בשתי התביעות. לאחר שנוכח בית הדין קמא כי, הלכה למעשה, לא נטושה בין הצדדים מחלוקת עובדתית המצריכה שמיעת עדויות, החליט בית הדין, על דעת הצדדים, כי פסק הדין ינתן על סמך החומר שנאסף בתיק והשלמת טיעוני הצדדים בכתב, ככל שיוגשו.

בהחלטה מיום 14.11.2003 ניתנה למוסד הזדמנות להודיע כי למרות שלא ביקש את קביעת התיק להוכחות הוא מבקש להביא ראיות לענין שווי טובת ההנאה של התובע מהשימוש שהוא עושה ברכב. המוסד הודיע כי הוא אינו מבקש להביא ראיות לענין זה אך ביקש להשלים טיעוניו באותו עניין - בקשה אשר נענתה בחיוב.

[4] בפסק הדין קיבל בית הדין את תביעות המשיב באופן שחייב את המוסד לשלם למשיב גמלת הבטחת הכנסה בעבור שתי התקופות (מחודש 1/02 ועד חודש 9/02 ומחודש 12/02 ועד חודש 3/03). את הכרעתו ביסס בית הדין האזורי על שלושה אדנים:

האחד - הגם שהמשיב משתמש ברכב באופן קבוע, הרי שנסיבות המקרה אינן מצביעות על רמת חיים חריגה בגינה יש מקום לשלול ממנו את הגמלה. זאת בפרט, כאשר הרכב הועמד לשימושו הקבוע בלא תמורה, ושאלמלא כן, היה המשיב נדרש להוצאות בגין נסיעות ששיעורן היה עולה על הוצאות שהוציא בגין תדלוק הרכב. 

השני - השווי של נכס שהוא טובת הנאה מהשימוש בכלי רכב מנועי, טעון הוכחה. הנטל בענין זה מוטל על המוסד וזה ביכר שלא להרימו. 

השלישי - הוכחה במקרה דנא הצדקה רפואית לשימוש ברכב, על פי החלופה בדבר היזקקות לרכב לצורך טיפול רפואי לפי תוכנית טיפולים שנקבעה מראש, הקבועה

בסעיף 9א(ג)(2) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980 (להלן - החוק). לאמור, הוכח כי נקבעו לאשת המשיב טיפולים במרפאה לבריאות הנפש ולפיכך, אין לראות את הרכב כנכס שמופקת ממנו הכנסה.

טענות הצדדים בערעור