פסק-דין בתיק עבל 103/06

השופט יגאל פליטמן

1.         לפנינו ערעור המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת ורדה סאמט ונציגי הציבור תמר אביב ובני אלעני; בל 1102/03), בו נפסק, כי הגב' אהובה חלבי (להלן - המשיבה), זכאית כאלמנת נפגע פעולות איבה לתשלום גמלה מאז שנת 1995 על פי הסכם תש"ח.

2.         הרקע העובדתי

א.        בעלה של המשיבה, חביב חלבי זכרונו לברכה, נהרג בתל אביב ביום 19.4.48 מפגז שנורה מאזור יפו. אחר מותו הוכרז המנוח כחלל מלחמה על ידי המשרד לנפגעי מלחמה.

ב.         בעת פטירת בעלה היתה המשיבה בת 28 שנים ולה 5 ילדים קטנים. משרד הסעד, אליו פנתה, שילם לה גימלה כפי ששולמה אותה עת לנפגעי מלחמת השחרור.

ג.         בשנת 1976 נישאה המשיבה בשנית ומשהיא הודיעה על כך למשרד הסעד, נכתב לה מכתב תשובה ביום 27.6.77, בו נאמר, כי " מאשרים קבלת מכתבך בו הודעת על רצונך להפסיק את הגימלה המשולמת לך מדי חודש. הואיל והטיפול בנפגעי מלחמת השחרור עובר על פי חוק למוסד לביטוח לאומי, מוצע לך לפנות אליהם להגיש טופס תביעה לקבלת גמלה ולברר מה יהיו זכויותיך בעתיד."

ד.         בשנת 1995 התאלמנה המשיבה מבעלה השני וכשנה לאחר מכן נפטר אחד מילדיה ממחלה קשה.

ה.        בתאריך 10.11.01 פנתה המשיבה למוסד לביטוח לאומי להכיר בה "כאלמנת חלל נפגעי איבה" החל משנת 1995 - מועד פטירת בעלה השני.

3.         בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, כי חוק נפגעי איבה התש"ל-1970 לא חל לגבי המשיבה; ואולם, על פי הסכם בין מדינת ישראל (האוצר) לבין המוסד שנערך ונחתם ביום 26.5.82 (להלן - הסכם תש"ח), קמה לה זכאות לתשלום גמלה כאלמנת נפגעי פעולות איבה מאז מות בעלה השני בשנת  1995.

4.         המוסד ערער על פסק הדין ועיקר טיעונו היה:

א.        זכאותה של המשיבה יכולה היתה להיווצר אלמלי נישאה בשנית, אך ורק בעקבות תיקון הסכם תש"ח בשנת 1994. אולם, משנישאה המשיבה שנית - אין היא עונה על הגדרת "אלמנה" בהסכם תש"ח;

ב.         מאחר והמשיבה לא היתה זכאית מלכתחילה לגימלה על פי הסכם תש"ח, אין לראות בבקשתה מיום 10.11.01 כבקשה להחזיר על כנה את זכאותה לתגמולים. לפי הסכם תש"ח היה עליה להגיש תביעתה למוסד לכל המאוחר עד ליום 1.5.95, הואיל והיא הוגשה באיחור של 6 שנים לאחר מכן, ביום 10.11.01 - דין תביעתה להידחות.

5.         תמצית טיעונו של ב"כ המשיבה היה:

א.        המוסד לביטוח לאומי נכנס בנעלי משרד הסעד לעניין תשלום גימלה למשיבה. לפיכך יש לראותה כמי שפנתה למוסד במועד פניתה למשרד הסעד.

ב.         לאור הפרשנות הראויה להגדרת אלמנה בהסכם תש"ח, קמה לה עם פטירת בעלה השני ב-1995, זכאות לקבלת גמלה מחדש על פי אותו הסכם.

6.         אשר לדעתנו

א.        זכאות המשיבה לגמלת נפגעי מלחמה ממשרד הסעד אין בה כשלעצמה לחייב את המוסד לשלם לה בגין זאת גימלה כל שהיא. המוסד חייב לשלם גמלה אך ורק על פי דין. לפיכך יש להתחקות קודם כל, על מקור חבותו האפשרי לתשלום גימלה למשיבה נוכח היותה אלמנת נפגע מלחמת השחרור, ועל פיו יש לבחון זכאותה.

ב.         חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל-1970, אינו יכול להיות מקור לתשלום גימלה למשיבה, באשר על פי סעיף 19(א) לו - הוא חל רק על מי שנפגע בפעולת איבה אחרי 4/6/67. אמנם בתיקון 3 לחוק מ-25.3.77, הוסף סעיף 19א', שהרחיב תקופת הזכאות על-פי אותו חוק, אולם ההרחבה חלה אך ורק על מי שנפגע בפעולות איבה בתקופה שמיום 14.5.48 עד 24.2.49 וההרחבה לא חלה על אלמנת נפגע איבה.

ג.         מאוחר יותר, לאור הצידוק במתן זכויות לנפגע פעולות איבה לתקופה שמיום 29.11.47 עד 14.5.48, נחתם הסכם תש"ח בשנת 1982 מכוח סעיף 9 לחוק הביטוח לאומי, לפיו - המוסד רשאי ליתן על פי הסכם עם הממשלה, הטבות סוציאליות שאינן ניתנות לפי חוק זה או לפי חיקוק אחר; ואוצר המדינה יחזיר למוסד כל סכום שהוציא למתן ההטבות האמורות.