פסק-דין בתיק עבל 102/06

השופט עמירם רבינוביץ

פתח דבר:

1.         המערער נפגע בתאונת דרכים שהוכרה על ידי המשיב (להלן - המוסד) כתאונת עבודה ביום 4.12.1989 (להלן - התאונה). ביום 3.3.2004 לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך כעשר שנים קבעה ועדה רפואית לעררים כי החל משנת 1995 נגרמה למערער נכות בשיעור 41% כתוצאה מהתאונה.  לאור קביעה זו היה על המוסד לשלם למערער את גימלאות הנכות מעבודה שהצטברו לזכותו החל משנת 1995 ועד לשנת 2004. השאלה הניצבת בפנינו בערעור זה היא כיצד יש לשערך את הגימלאות המגיעות למערער. האם, כטענת המערער יש לשערך את הגימלאות המגיעות לו כתוצאה מהתאונה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961 (להלן - חוק פסיקת ריבית) או שמא, כטענת המוסד, יש לשערך את הגימלאות לפי ההוראות הקבועות בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי). בית הדין האזורי קבע כי יש לשערך את הגימלאות לפי ההוראות הקבועות בחוק הביטוח הלאומי, ומכאן הערעור שבפנינו.

הרקע העובדתי

2.         המערער נפגע, כאמור, בתאונת עבודה ביום 4.12.1989. ביום 13.5.1992 קבעה ועדה רפואית לעררים כי למערער נותרה נכות בשיעור 19% בגין התאונה (בגין הטינטון ממנו סבל המערער ניתנו 10% ו - 10% נוספים ניתנו בשל מצב הנפשי בו היה שרוי המערער). החלטת הוועדה הרפואית לעררים אושרה בפסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה מיום 4.11.1993 (תב"ע נב/475-01).  

3.         ביום 13.11.1995 הגיש המערער בקשה לדיון מחדש לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן - התקנות). בעקבות הבקשה האמורה, נקבע על ידי ועדה רפואית לעררים (להלן - הוועדה) כי חלה החמרה במצבו וכי יש להעניק לו נכות בשיעור 10% לפי סעיף 49(3) לרשימת הליקויים שבתוספת לתקנות, שעניינו פגיעות בכף הרגל. עניינו של המערער נשלח לועדת הרשות לשם הבעת עמדה בקשר להפעלת תקנה 15 לתקנות. ועדת הרשות הפנתה שימת ליבה של הועדה כי בהחלטה קודמת של ועדה רפואית לעררים נשלל הקשר הסיבתי בין הפגיעה ברגלו של המערער לתאונה. משכך, ביטלה הוועדה את החלטתה בדבר הענקת נכות בשיעור 10% בגין הפגיעה בכף רגלו של המערער.

4.         בעקבות החלטה זו החל המערער במאבק משפטי שנמשך מספר שנים והגיע לסופו בקביעת הוועדה הרפואית מיום 3.3.2004, לפיה יש להעניק לו החל מיום 8.11.1995 נכות בשיעור 41% בגין התאונה. במאמר מוסגר יצויין כי המערער הגיש ערעור על קביעה זו ובפסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה שונה מועד תחולת הנכות מיום 8.11.1995 ליום 1.10.1991.

5.         אין חולק, כי בעקבות קביעה זו שילם המוסד למערער ביום 6.4.2004 סכום של  196,782 ש"ח בגין הגימלאות שהגיעו למערער עבור השנים 1995 - 2004. בנוסף שולמו למערער הפרשי הצמדה בשיעור 20,721 ש"ח. הפרשי ההצמדה שולמו למערער לפי ההוראות הקבועות בחוק הביטוח לאומי, דהיינו הבסיס לשערוך הגימלאות היה מדד המחירים לצרכן (ראה לעניין זה סעיף 297א לחוק הביטוח הלאומי).

6.         לא נחה דעתו של המערער מדרך שיערוך הגימלאות המגיעות לו, ולכן פנה לבית הדין האזורי בחיפה בתביעה, בה טען כי יש לשערך את הגימלאות המגיעות לו בגין התאונה לפי ההוראות הקבועות בחוק פסיקת ריבית, היינו יש להוסיף לסכומים המגיעים למערער ריבית בשיעור 4%.

פסק דינו של בית הדין האזורי

7.         בית הדין האזורי בחיפה (בל 002350/04, 1397/04 ; סגנית השופט הראשי איטה קציר כדן יחיד) דחה תביעת המערער בהסתמכו על ההוראה הקבועה בסעיף 297א(ג) לחוק הביטוח הלאומי הקובעת כי חוק פסיקת ריבית לא יחול על גימלה המשולמת לפי חוק הביטוח הלאומי. עוד קבע בית הדין האזורי כי במקרה הנוכחי אין עסקינן בחוב פסוק מכוח פסק הדין, ולכן לא נפל כל פגם בהחלטת המוסד לשערך את הגימלאות לפי הוראות חוק הביטוח הלאומי ולהצמידן למדד המחירים לצרכן.

טענות הצדדים בפנינו

8.         בערעור שלפנינו טען המערער את הטענות הבאות : החיוב בהפרשי הצמדה וריבית נועד מחד לשמור מפני ירידת ערך הכסף ומאידך ליתן פיצוי עבור עיכוב הכסף בידי החייב. שערוך הגימלאות לפי מדד המחירים לצרכן מעמיד את המוסד לביטוח לאומי במצב טוב יותר מזה של חייב רגיל ופוגע בזכויותיו של המערער ;  הוראות חוק הביטוח הלאומי אינן קשורות לענייננו שכן במקרה הנוכחי אין מדובר בגימלאות המשולמות באיחור אלא בשלילת תשלום גימלאות שהגיעו בדין למערער ; משהועבר העניין להכרעה שיפוטית בידי הערכאה הדנה בעניין שיקול הדעת האם לפסוק ריבית; במקרה הנוכחי לא מדובר עוד בגימלאות ששולמו באיחור אלא בחוב מכוח פסק דין.

9.         המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו תוך שהוא מדגיש כי במקרה הנוכחי זכאותו של המערער לגימלאות נקבעה על ידי הוועדה הרפואית לעררים ולא באמצעות הכרעה שיפוטית וכי מכל מקום בחוק הביטוח הלאומי נקבע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי חוק פסיקת ריבית לא חל על גימלאות המשולמות מכוח  החוק.

הכרעה

9.       גימלאות הביטוח לאומי ששולמו באיחור עודכנו בעבר בהתאם להוראות הקבועות בחוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד- 1984 (להלן - חוק הקיצבאות). חוק זה החיל הוראות שונות הקובעות את דרך העדכון על פי פרמטרים שונים. ביום 5.1.1998 נחקק בכנסת תיקון מס' 19 לחוק הביטוח הלאומי ששינה את מנגנון השערוך של גימלאות הביטוח הלאומי המשולמות באיחור למבוטחים. תיקון זה קבע, בעיקרו של דבר, כי גימלאות ששולמו באיחור יוצמדו למדד המחירים לצרכן. סעיף 297א(ג) שהוסף לחוק הביטוח הלאומי במסגרת התיקון האמור קובע כי : " חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961, לא יחול על גמלה המשולמת לפי חוק זה".

10.     השאלה המתעוררת בערעור זה - האם גימלאות ששולמו באיחור למבוטח עקב הכרעה שיפוטית שהכירה בזכאותו של המבוטח לאותן גימלאות יש לשערך על פי הוראות חוק פסיקת ריבית או על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי לא הונחה לפתחו של בית דין זה לראשונה בערעור שלפנינו. שאלה זו זכתה לדיון משפטי בפרשת הררי (עב"ל (ארצי), 327/97 המוסד לביטוח לאומי - שמואל הררי, לא פורסם, ניתן ביום 24.10.2004), בה הבעתי דעתי כדלקמן :

      " נקודת המוצא של חברתי סגנית הנשיא, השופטת ברק, בפסיקתה [לפיה יש להחיל את חוק פסיקת ריבית על המקרים המתוארים עיל - ע.ר] , מבוססת על ההנחה, כי מרגע שנפסק, על ידי בית הדין האזורי, כי המשיב זכאי למענק מכוח אותה פסיקה, הרי שבחוב פסוק עסקינן. לדידה של סגנית הנשיא ברק, לאחר שהמענק הפך לחוב מתווספים אליו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית.

סמכות זו מקורה בסעיפים 2 ו - 3א' לחוק פסיקת ריבית שזו לשונם:

הסמכות לפסוק ריבית