פסק-דין בתיק עבל 100/07

       השופטת רונית רוזנפלד

1.   האם כדין חושבו דמי הפגיעה להם היה המערער זכאי בהתאם להוראת תקנה 11  לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד -1984? זו השאלה העומדת לדיון במסגרת ערעור זה. בית הדין האזורי בנצרת (השופטת עידית איצקוביץ ונציג הציבור מר איבראהים בויראת; בל 2059/05) דחה את תביעתו של המערער כנגד המשיב (להלן: המוסד לביטוח לאומי או המוסד) בה ביקש להורות על חישוב דמי הפגיעה בגין תאונה שבה נפגע בעבודה ביום 27/04/99, לפי הכנסותיו בשנת המס 1998, ולא כפי שחושבו על ידי המוסד לביטוח לאומי, על בסיס הכנסותיו בשנת המס 1997. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, כי תביעת המערער כנגד המוסד לביטוח לאומי התיישנה, ואף לגופו של עניין דינה להידחות, באשר כדין הפעיל המוסד לביטוח לאומי בנסיבות העניין את הוראת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד - 1984 ( להלן תקנה 11). על  כך הערעור שלפנינו.

2.   העובדות הרלבנטיות כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק הן כדלקמן:

א.        המערער הינו נהג העוסק בהובלות במסגרת קואופרטיב "תבור", והוא רשום במוסד לביטוח לאומי כעצמאי, מאז 01/01/93.

ב.         ביום 27/04/99 נפגע המערער בתאונה שהוכרה כתאונה בעבודה. ביום 24/06/99 הגיש למוסד לביטוח לאומי  את תביעתו לדמי פגיעה עבור תקופת אי הכושר שנגרמה לו עקב התאונה..

ג.         עד למועד התאונה שילם התובע מקדמות בהתאם לדו"ח הכנסות על פי שומה עצמאית, שהפכה, ביחס לשנת 1997, לשומה סופית.

ד.         ביום 16/09/99 התקבל במוסד לביטוח לאומי דו"ח שומת הכנסה לשנת המס 1998, מטעם משרד רואה החשבון קנואת (שהינו קרוב משפחה של המערער). הכנסותיו של המערער לפי הדוח של שנת 1998 היו גבוהות במידה משמעותית לעומת אלו של שנת 1997 , על פיהן שולמו המקדמות עד למועד התאונה.

ה.        בהודעות המוסד לביטוח לאומי מיום 29/07/99 ומיום 11/10/99  על אישור תשלום דמי הפגיעה בגין תקופת אי הכושר צוין מפורשות כי בהתאם להוראת תקנה 11 "ההכנסה לפיה חושבה הגמלה וכן ההכנסה לפיה חושבו דמי הביטוח באותה שנה יראו כהכנסה לפי שומה סופית. על כן לשנת 1999, גם אם תתקבל שומה, לא יערך חישוב הפרשים הן לעניין גימלה והן לעניין דמי ביטוח" (להלן -ההודעה למערער בעניין שיעור דמי הפגיעה, ההדגשה שלי ר.ר) .

ו.         תביעת התובע לבית הדין האזורי לעניין בסיס השכר לצורך חישוב דמי הפגיעה הוגשה ביום 31/07/05.

3.   פסק הדין של בית הדין האזורי

            בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי המערער קיבל את ההודעה בענין שיעור דמי הפגיעה במהלך שנת 1999. על כן, משהגיש את תביעתו לבית הדין בענין בסיס החישוב של דמי הפגיעה רק בחודש יולי 2005  תביעתו התיישנה. בקביעתו זו הסתמך בית הדין האזורי על תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות),  התש"ל- 1969 (להלן - תקנות המועדים ), לפיהן, המועד להגשת תביעה לבית הדין כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי הינו שישה חודשים מיום מסירת ההודעה על החלטת המוסד לתובע .

בית הדין דחה בהקשר זה את טענת המערער כאילו לא חלה בנסיבות העניין הוראת ההתיישנות שבתקנות המועדים, מן הטעם  שההודעה בעניין שיעור דמי הפגיעה אינה בגדר "החלטה" בתביעה כמשמעה בתקנות אלו.

אף שקבע כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, נדרש בית הדין האזורי לבחינת התביעה לגופה.

בית הדין עמד על תכליתה של הוראת תקנה 11 לתקנות המקדמות, ועל ההלכה הפסוקה כפי שפרשה אותה, על דרך הצמצום, וקבע, בשים לב להלכה הפסוקה, כי בנסיבות הענין אין הצדקה לסטות מהוראתה המפורשת של תקנה 11, ואין לאפשר חישוב דמי הפגיעה בהתאם לדו"ח הכנסות שהתקבל במוסד לביטוח לאומי לאחר הפגיעה. בהפנותו לעדותו של רואה החשבון של המערער ציין בית הדין האזורי כי לא הייתה מניעה כלשהי לדווח  קודם לתאונה, על שינוי או גידול בהכנסות התובע, אם באמצעות הגשת שומה עצמית בהתייחס לשנת 1998, ואם בדרך פשוטה של בקשה לשינוי מקדמות. משלא נעשה הדבר, אין הצדקה לסטות מהוראת תקנה 11. בהתייחס לטענת המערער שביקש להסתמך על דוחות מע"מ שהגיש על בסיס הכנסתו כפי שהייתה בפועל, קבע בית הדין האזורי, כי בדוחות המע"מ אין משום ראיה מספקת לשיעור ההכנסה, ואין בהם הצדקה לסטייה מהוראת תקנה 11. על כן קבע בית הדין האזורי כי דין תביעת המערער להידחות גם לגופה.

4.         עיקרי הטענות שבערעור

א.        בית הדין נצמד לטענת ההתיישנות בצורה דווקנית כשברור שלחלוף הזמן אין כל משמעות. בית הדין טעה כשלא הפעיל שיקול דעת, וכשלא הצטרף לפסיקות קודמות לפיהן לא ראוי שהמוסד לביטוח לאומי יטען להתיישנות. המוסד לביטוח לאומי צריך היה ליידע את המערער אם הוא סבור שהפעלת תקנה 11 מקפחת אותו, עליו להציג את עמדתו ולנמקה. ההסתמכות על ההתיישנות כמגנה על תקנה 11, הינה תקנה שהציבור אינו יכול לעמוד בה.

ב.         המערער הוכיח את הנסיבות שבגינן הוכפל שכרו, שאין להן כל קשר עם התאונה.

ג.       בית הדין טעה כשקבע שהיה זה מחובתו של המערער להודיע על הגדלת שכרו בצורה משמעותית. רואי החשבון, ובכללם רואה החשבון של המערער, יודעים כי בסופו של יום המוסד לביטוח לאומי מעדכן את החישוב השנתי בהתאם לשומה המוגשת, ואין כל דחיפות בהודעה על הגדלת ההכנסה. אף לא מוטל כל קנס על מי שלא הקדים להודיע על ההגדלה.

ד.     התייחסות בית הדין לדוחות המע"מ ככאלו שאינם מהווים ראיה מספקת לשיעור ההכנסה, מציבה רף גבוה מאד להוכחה. שנים עשר דוחות המע"מ שהגיש המערער קודם לתאונה, מגבשים במצטבר את הדיווח השנתי.