פסק-דין בתיק עב 1201-07

פתיח

1.             לפנינו תביעתו של מר מיכאל סיגנביץ' (להלן: התובע), נגד מעסיקתו בתקופה הרלבנטית לתביעה - מתכת מ. פלזנשטין בע''מ, חברה העוסקת בייבוא ושיווק של מתכות (להלן: הנתבעת), לקבלת סכומים שונים בגין: פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, גמול עבודה בשעות נוספות ופיצויי הלנה.

2.             ביום 29.12.09, משלא התייצבה הנתבעת לדיון ההוכחות, אליו זומנה כדין, ומאחר שאף לא הוגשו תצהירים מטעמה, למרות אורכה שניתנה לה, לבקשתה - ניתן פסק-דין, על בסיס כתב התביעה ותצהיר התובע (להלן: פסה"ד הראשון).

3.             בעקבות זאת, הוגשה ביום 12.4.10 בקשה מטעם הנתבעת, באמצעות משרד עוה"ד נשיץ, ברנדס ושות' (מבלי שהוגשה בקשה או הודעה בדבר החלפת הייצוג), לביטול פסה"ד הראשון, הארכת מועד להגשת ראיות הנתבעת ועיכוב הליכי ההוצאה לפועל, שנפתחו נגדה על ידי התובע, בקשר לביצוע פסה"ד הראשון; הכל בנימוק, כי ב"כ הקודם של הנתבעת - עו"ד אורי אילון - "נעלם" וזנח את הטיפול בתיק זה והנתבעת כלל לא ידעה אודות מתן פסה"ד הראשון נגדה. הבקשה נדחתה, בהחלטה של אב"ד, מיום 19.7.10 (להלן: ההחלטה).

4.             הנתבעת הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה [ בר"ע (ארצי) 27507-08-10],ובפסק-דין מיום 27.12.10 הורה בית-הדין הארצי, שדן בבקשת רשות הערעור כבערעור, על ביטול ההחלטה ופסה"ד הראשון, שקדם לה, תוך חיוב הנתבעת בהוצאות התובע, בסך 7,500 ש"ח; התיק הוחזר אלינו להמשך הדיון, מהשלב אליו הגיע. במועד שנקבע להוכחות, לא התייצבה נציגת ציבור שהוזמנה, ומאחר שהיו לפנינו שני צדדים עם עדים, ועל מנת שלא לדחות את הדיון - הוחלט לקיים את הדיון להוכחות בהעדרה. שמיעת ההוכחות הסתיימה באותה ישיבה, על כן - פסק-דין זה ניתן על ידי שני חברי המותב שנכחו בישיבה.

5.             להלן נפרט את העובדות הרלבנטיות, הדרושות לענייננו, כפי שהוכחו מתוך מכלול הראיות שהונחו לפנינו, ואת טענותיהם העיקריות של הצדדים. לאחר מכן נפנה לנמק את ההכרעה במחלוקות, כסדרן. נקדים ונאמר, כי התביעה התקבלה, למעט לעניין פיצוי עקב פיטורים "שלא כדין".

העובדות ותמצית טענות הצדדים

6.             התובע החל לעבוד בנתבעת בחודש 1/98, בביצוע עבודות שונות במחסן המלאי של הנתבעת, לרבות חיתוך והעמסה של מתכות והפעלה מלגזה. הוא הועסק במשרה מלאה, 6 ימים בשבוע, בתמורה לשכר חודשי, אשר בסמוך לסיום עבודתו - עמד על סך 7,000 ש"ח. לעיתים נדרש התובע לעבוד בשעות נוספות, והצדדים חלוקים בשאלה - האם שולמה לו מלוא התמורה עבורן.

7.             ביום 22.11.06, בזמן הפסקת הצהרים בנתבעת, התובע הוציא מעסקה של הנתבעת שני קרטונים והכניסם לתא המטען של מכוניתו, שחנתה בחצר הנתבעת; כמו כן, התובע הכניס לרכבו, במועד זה, שני מיכלי מים.

8.             על פי גרסת התובע - בתום ההפסקה הוא חזר להמשך עבודתו, וכעבור כשעה ניגש אליו מר שי הלל (להלן: שי), חתנו של מר אורי פלזנשטיין - מנהל הנתבעת (להלן: אורי), שעבד אף הוא בנתבעת, ומסר שאורי ראה שהתובע הכניס למכוניתו קרטונים ובקבוקים של מים והוא מעוניין לבצע חיפוש במכונית.

9.             התובע טוען, כי את אחד הקרטונים הוא מילא בשאריות עץ, מארגז שאריות העץ שנמצא במחסן, מול חלון המשרד בו יושבים מנהלי הנתבעת, והקרטון השני היה ריק. חתיכות הקרשים מגיעות, לדבריו, יחד עם משלוחי חבילות האלומיניום ונועדו לאפשר למלגזה להרים את החבילות, ופרט לכך - לנתבעת לא היה בהם כל שימוש. במהלך שנתיים נהג התובע לקחת חתיכות קרשים, שחלק מהם היה צריך לנסר לפני הכנסתם למכונית וחלק היו בגודל שהתאים להכנסתם לארגז קרטון, לצרכיו הפרטיים - מנגלים והפעלת תנור החימום, במהלך החורף, בבית קרובת משפחתו, גב' יוליה גופמן (להלן: יוליה). לטענתו - הקרשים נאספו על ידו במהלך כל השנה, ומדי חודש, כשהיתה כבר כמות רצינית בביתו, יוליה ובעלה הגיעו לקחתם. הוסיף התובע וטען, כי הדבר נעשה באופן גלוי והיה בידיעת כל הממונים עליו וברשותם, לרבות מר יעקב איזנמן - מנהל העבודה (להלן: יעקב), שי, ומר אייל - בנו של אורי (להלן: אייל), והעניין אף שימש, לא פעם, כנושא לבדיחות של יעקב. לא זו בלבד, אלא, שבשתי הזדמנויות, טרם פיטוריו, הגיע לנתבעת גם אבי בעלה של יוליה, אברהם, והעמיס יחד עם התובע קרשים לרכבו הפרטי, ופעם אחת אף יעקב עצמו לקח את ארגז איסוף הקרשים ובאמצעות המלגזה הוציאו החוצה, כדי שיהיה להם יותר קל להעמיס את הקרשים למכונית. הוגשו תצהירים של יוליה גופמן ואברהם גופמן לתמיכה בגרסת התובע [ ת/2 ו- ת/3, בהתאמה].

10.         כמו כן, טוען התובע, כי במהלך כ- 3 שנים, וכפי שעשו עובדים נוספים, הוא נהג להשתמש באופן תדיר במי העיבוי של המזגן, שנפלטים מצינור העיבוי של המזגן שמותקן במקלט הנתבעת - המשמש חדר מקלחות, מלתחה, מטבחון, שירותים ומחסן אביזרים - על ידי הוספתם לרדיאטור משאית הנתבעת וכן לכלי הרכב הפרטיים, ולמצברים, ולמילוי המזרקה שבביתו [תמונת הסידור לאיסוף מי העיבוי, שהיה קיים אצל הנתבעת ושבאמצעותו התובע אסף את המים - ת/1, נספח ח'; תמונת המזרקה בבית התובע - ת/1, נספח ט']. הדבר נעשה בגלוי ואין בכך פסול, לדעתו, שכן - מים אלה, ממילא, נשפכים לביוב. עוד נטען על ידו, כי השימוש שעשה במים ממתקן השתיה של "מי עדן", שנמצא במקלט, היה לשתיה במהלך יום העבודה ובדרכו הביתה, ומדובר במילוי של בקבוק אחד או שניים בגודל של 1.5-1 ליטר, לכל היותר.

11.         לטענתו של התובע, הוא הסכים לחיפוש ברכבו, אבל, התנה זאת בנוכחות המשטרה. התובע ניגש לאורי ושאל מדוע הוא חושב שהוא "גנב", ותשובתו של אורי היתה שהיום התובע גונב ממנו מים ומחר יגנוב נחושת או ברונזה. התובע נעלב והיה בהלם, ואמר לאורי שאם הוא חושב שהוא גנב, אז אין לתובע על מה לדבר איתו, וחזר לעבודתו. כמו כן, לטענתו, הוא נפגע מאוד מהאישום כלפיו על גניבת מים, לכן, מיהר להחזיר שני בקבוקים, בגודל של כ- 1.5 ליטר, שמולאו על ידו במי עיבוי המזגן - מים מזוקקים שהם תוצר של פעולת המזגן, שפועל במקלט של הנתבעת, ומתוך כעס החזיר גם בקבוק ריק של 5 ליטר, שהביא מביתו, ולא מולא במים המזוקקים, כי לא היו מספיק מים במיכל האיסוף של מי העיבוי של המזגן. מאוחר יותר, התובע הוציא את מכוניתו משטח הנתבעת, והעבירה לחצר שכנה.

12.         בסיום יום העבודה, ביציאה מהנתבעת, התובע פגש את יעקב, שמסר לו, כי עליו לאפשר חיפוש במכוניתו או שהוא רשאי לא לשוב למחרת לעבודה. התובע השיב שאורי אמור להזמין משטרה ורק למשטרה יאפשר לבצע חיפוש במכונית. לאחר מכן התובע שב לביתו; למחרת - פוטר.

13.         על פי גרסת הנתבעת - ביום 22.11.06 נודע לאורי, שהתובע הוציא שני מיכלי "מי עדן" למכוניתו, וזמן קצר לאחר מכן אורי ראה שהתובע לוקח מספר ארגזי קרטון, עם לוגו של הנתבעת, ומעמיסם לרכבו. אורי הורה ליעקב ולשי לקרוא לתובע ולהורות לו לפתוח את תא המטען של רכבו, בגלל חשד לגניבה, ולדבריהם - התובע סירב. התובע הוציא את רכבו מתחום הנתבעת והעבירו לחצר שכנה, ואורי התקשר למשטרה וביקש שיגיעו, לצורך ביצוע חיפוש ברכב. לאחר מכן, אורי פגש בתובע "באופן מקרי" [ נ/1, ס' 21], והתובע שאל אם אורי רואה בו "גנב". אורי השיב, שהוא מבקש לבדוק את הרכב, אבל, התובע ראה בכך פגיעה, סירב, והתנהג כאילו הוא פגוע. אורי לא זכר אם התובע נדרש להשיב את המיכלים באותו מועד, אולם, בסופו של דבר התובע השיבם, בטענה שהיו מלאים רק מים, ולהערכתו של אורי - מדובר במיכלים בסדר גודל של כ- 5 ליטר, שנלקחו ממתקן "מי עדן", הממוקם במקלט, לטובת העובדים.

14.         לקראת סוף יום העבודה אורי ביקש לקרוא לתובע לשיחה, לקבלת הסברים, אבל, התובע סירב להגיע לשיחה עמו ונסע לביתו. המשטרה הגיעה רק לאחר מכן, והשוטרים המליצו לאורי להגיש תלונה בשעות הפעילות של התחנה.

15.         עוד נטען על ידי הנתבעת, כי לאחר האירוע אורי הורה על בדיקת הקלטות שבוצעו במצלמות האבטחה של הנתבעת, והתגלה שהתובע נהג מדי הפסקת צהרים להעמיס את רכבו "בארגזים מלאים ומכל טוב" [ נ/1, ס' 20]. לטענתה, ככלל, במהלך הפסקת הצהרים רוב הצוות המנהלי של המשרד היה יוצא לאכול מחוץ לחצר הנתבעת, ורוב העובדים הפועלים היה מתרכז לאכול במבנה של הנתבעת. התובע התנדב לשמש כתורן ואחרי אירוע הגניבה התגלה שפעמים רבות, בהיותו תורן, יצא מהמבנה, תוך שהוא סוחב ארגזים וחבילות לרכבו.

16.         ביום 23.11.06, בהגיע התובע לעבודה בנתבעת, נמסר לו מכתב פיטורים, מתאריך 22.11.06, החתום על ידי אורי, שתוכנו כדלקמן [ ת/1, נספח א'; נ/2, נספח 5 (להלן: מכתב הפיטורים) - ההדגשה במקור]:

"הנך מפוטר לאלתר מהעבודה עקב: