פסק-דין בתיק עאח 51/07

השופטת נילי ארד

• 1.     ערעור לפנינו על החלטת רשמת בית דין זה השופטת לאה גליקסמן מיום 5.9.07   בה נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור (בש"א 487/07).

התביעה ופסק הדין של בית הדין האזורי

• 2.     לאחר כ-15 שנות עבודה פוטר המשיב מעבודתו כנהג בשירותה של המערערת (להלן: החברה). בתביעה שהגיש נגד החברה עתר המשיב לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, גמול שעות נוספות ופדיון חופשה. החברה מצידה, הגישה תביעה שכנגד בגין תשלומים ששילמה ביתר למשיב עבור שעות נוספות, ימי היעדרות, הלוואות ועלות אחזקת רכב שהעמידה לרשותו. ובגין הפרת התחייבות המשיב לסודיות ואי תחרות. 

בהסכמת הצדדים ועל פי הסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה, התקיים הדיון בתובענה, ללא חקירת העדים, ופסיקת בית הדין נעשתה על פי כלל החומר שבתיק בית הדין לרבות סיכומי הצדדים.

• 3.     תביעת המשיב התקבלה ברובה. בפסק דינו מיום 24.5.07 קבע בית הדין האזורי (השופט יצחק לובוצקי; עב 10864/04) כך: בנסיבות המקרה כפי שהוכחו, נמצא כתב הוויתור עליו חתם המשיב כחסר תוקף ונפקות משפטית ונקבע כי התובע - הוא המשיב שלפנינו, "אינו מושתק מלתבוע סעדים כספיים בשל חתימתו עליו"; לגופו של עניין, נמצא כי פיטורי התובע נעשו "על אתר ובאמצעות שיחת טלפון, לאחר שסירב  לדרישת הנתבעת  לבצע הובלה לאזור חצור הגלילית".  בנסיבות אלה, נקבע, כי המשיב פוטר שלא כדין, בחוסר תום לב, ללא מתן זכות שימוע והליך פיטורים ראוי והוגן, תוך פגיעה בכבודו "ותוך הפרת חובת ההגינות המוטלת על הנתבעת כמעביד, עם סיום יחסי העבודה". על כן, חויבה החברה לשלם למשיב פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 15,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין. 

בנוסף, נקבע כי המשיב זכאי לפדיון 40 ימי חופשה בסך כולל של 14,870 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הפסקת העבודה ועד התשלום בפועל. נדחתה התביעה לגמול שעות נוספות.

התביעה שכנגד שהגישה החברה נדחתה במלואה, לאחר שנקבע כי "לא הוכחה, לא הובאו לה ראיות, הן באשר לאחריותו של התובע לנזקים הנטענים בכתב התביעה שכנגד ובוודאי לא לשיעורם והיקפם". בתום ההליך חויבה החברה בתשלום הוצאות משפט בסך כולל של 5000 ש"ח.

החלטת הרשמת - נדחתה הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור

• 4.     בקשה שהגישה החברה להארכת מועד להגשת ערעור, נדחתה בהחלטת הרשמת מתאריך 5.9.07 מש"לא הוכח כי היו ארועים מחוץ לשליטת המבקשת אשר מנעו ממנה להמציא את הודעת הערעור לבית הדין במועד, ואין לומר כי המבקשת הצביעה על טעם מיוחד המצדיק את האיחור בהגשת הערעור". עיקר טעמי הרשמת בהחלטתה היו אלה: הוברר כי פסק הדין הומצא לב"כ החברה ביום 29.5.07; החברה "לא פירטה כלל בבקשה מתי הומצא לה פסק הדין, ולא סתרה את האמור באישור המסירה. לאור האמור, המועד להגשת הערעור הינו 28.6.07"; החברה "ניסתה להגיש ערעור לראשונה ביום 1.7.07, באיחור של שלושה ימים, ובאותו מועד נמסר לה כי הערעור אינו מתקבל שכן הוגש באיחור. למרות האמור, המבקשת לא הזדרזה והגישה את בקשתה להארכת מועד בסמוך לאחר מכן, אלא המתינה שבוע עד שהגישה את הבקשה להארכת מועד ביום 8.7.2007, מבלי שפירטה כל סיבה לשיהוי הנוסף. ככל שחלה תקלה  במשלוח הודעת הערעור, היה על המבקשת לפעול ללא דיחוי לאחר שנתגלתה התקלה"; לחלופין, קבעה הרשמת כי "גם  אם היינו רואים את יום 1.7.07 כמועד הקובע,  הרי שהערעור הוגש באיחור של שלושה ימים, מבלי שניתן כל טעם מיוחד לכך"; החברה "טענה אמנם כי הערעור  נשלח לבית הדין בדואר ביום 19.6.07 והגיע לבית הדין רק ביום  1.7.07, אולם המבקשת לא פירטה  מה היו הנסיבות שהביאו לעיכוב בהגעת הדואר לבית הדין. כמו כן, האישור שצורף לבקשה הוא קבלה, ואינו מעיד על משלוח דואר או על משלוח בדואר רשום" ו"לא נטען ואף לא הוכח כי העיכוב במסירת הודעת הערעור חל עקב תקלה או טעות של רשות הדואר".

הוסיפה הרשמת ובחנה את סיכויי הערעור, כשיקול מרכזי להכרעתה בבקשה. בנדון זה ולאחר שנתנה דעתה לנסיבות המקרה, קבעה כי "בענייננו, לכאורה סיכויי הערעור אינם גבוהים. קביעתו של בית דין קמא כי על מעביד פרטי חלה חובה לפטר בתום לב ולאחר קיום שימוע בו יתאפשר לעובד  לטעון טענותיו כנגד הפיטורים, עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה של בית דין זה, הקובעת כי זכות הטיעון הינה זכות יסודית ובסיסית הקנויה לעובד במסגרת יחסי העבודה בינו לבין מעסיקו, והיא עומדת לעובד במלוא הדרה, כלפי המעסיק הפרטי, בה במידה שעומדת היא לו כלפי המעסיק הציבורי וכלפי המעסיק הדו- מהותי [עע 415/06 דני מלכה נ'  שופרסל בע"מ 15.7.07]. לפיכך, נמוכים סיכויי קבלת טענת המבקשת בערעור, לפיה לא קיימת חובת שימוע למעסיק פרטי, ובוודאי שלא ברף הנדרש ממעסיק ציבורי. גם לגבי יתר  הטענות לא מצאתי כי סיכויי הערעור גבוהים". משנדחתה הבקשה השיתה הרשמת על החברה הוצאות בסך 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ (בש"א 487/07) (להלן: החלטת הרשמת).

הערעור

• 5.     עיקר טענות החברה בערעורה כנגד החלטת הרשמת היה באלה: האיחור בהגשת הערעור נגרם בשל תקלה של הדואר. תימוכין לטענה לפיה הודעת הערעור נשלחה בדואר ביום 19.6.07, ביקשה החברה למצוא באישור על משלוח דבר הדואר, שצורף לבקשה והמעיד על כך ש"העיכוב/ תקלה נובע מרשות הדואר" והינו חיצוני ומחוץ לשליטתה של החברה; לחברה לא הייתה "כל סיבה  להניח כי  הודעת הערעור שנשלחה בדואר רשום" תתעכב שלושה עשר ימים; דבר העולה גם מתצהירו של השליח במשרד, מר רייכטלר, לפיו נאמר לו "כי המעטפה תגיע לייעדה תוך יום יומיים"; אין לייחס לחברה רשלנות תורמת בגרימת האיחור בהגשת הערעור; יתכן והאיחור בהגשת הערעור נבע מעיכוב ב"קליטת" המסמך במזכירות בית הדין; מכל מקום "מדובר באיחור קל, אשר לא פוגע ולא גורם עיוות דין למשיב אשר זכויותיו לא נפגעו במאומה"; מה גם, שבעבר היה זה המשיב שלא עמד במועדים שהוקצבו לו. על כן, "שורת הצדק והאיזון" מצדיקה הארכת מועד.

הוסיפה החברה וטענה, כי סיכויי הערעור טובים. זאת, בעיקר, בשל כך שחובת השימוע אינה השאלה  היחידה ואינה הטיעון היחיד או העיקרי בערעור; "אף אם קיימת חובת שימוע הרי כי היה על ערכאה קמא לראות כי שימוע כזה בוודאי התקיים, בוודאי לגבי מעביד פרטי שאף אינו בגדר מעסיק 'דו        מהותי' "; ומכל מקום, לא נעשה "המאזן הדיוני הראייתי המתבקש" כאשר ההליך בבית הדין האזורי התנהל בכתב מבלי שהצדדים נחקרו על תצהיריהם, ונטל הראיה היה על המשיב.

דיון והכרעה

• 6.     נוכח השתלשלות העניינים בפרשה, עליה עמדנו בהרחבה הנדרשת לעניין, ניתן פסק דין זה, מבלי שמצאנו כי נדרשת תגובת המשיב לנטען בערעור.

נקדים סוף דבר לראשיתו ונאמר כי לאחר עיון בחומר שהובא לפנינו ובטיעוני החברה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. החלטת הרשמת מבוססת ומנומקת היטב ובדין יסודה. על כן, ומשלא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בה, ראויה החלטת הרשמת להתאשר מטעמיה לפי תקנה  108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. על האמור נוסיף את ההערות שלהלן.

איחור בלתי מנומק בהגשת הערעור

• 7.     הלכה היא כי גישתו הסלחנית של בית הדין בהכרה בקיומו של טעם מיוחד "תעמוד למבקש הארכת מועד רק אם יעלה בידו להוכיח כי הסיבה לעיכוב מקורה, ולו בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתו" [דב"ע נג/59 - 9 א ליעזר גת נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כה 552, 557]. במסגרת זו, כלל פסוק הוא, כי איחור של ימים בודדים או אף איחור של יום אחד בלבד בהגשת הערעור, טעון תרוץ והצדקה [ע"א 769/79 מועלם נ' מטא, פ"ד לה(1) 375; המ' 513/77 בוסקילה נ' משרד החינוך, פ"ד לא(3) 447; בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות בע"מ נ' בויום מהנדסים בע"מ, פ"ד מט(5) 89, 93; ע"א 694/01 מדינת ישראל  נ' לאה ויסמן, ניתן ביום 30.7.01]. ו"אכן, יש ולעתים אף איחור של יום אחד לא יהווה 'טעם מיוחד'. כזאת היא עת אין בידי בעל ^-הדין כל צידוק אחר נוסף לבקשה, או אם קיימת מצדו התרשלות חסרת הסבר" [עאח 30/06 רוני שמעון בע"מ - חארבי עליאן, ניתן ביום 20.12.06; עאח 19/07 חיים גלעד - צים חברת השייט הישראלית בע"מ, ניתן ביום 28.6.07; עאח 1008/01 אלברט רחימי - מרגוט מלכה, פד"ע לז 385].