פסק-דין בתיק עאח 50/07

השופטת נילי ארד

1.        ערעור זה מכוון נגד החלטתו של רשם בית דין זה השופט אילן סופר לפיה התקבלה בחלקה בקשת המשיב וניתנה לו הארכת מועד להגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 13.8.02.  (בש"א  812/06).

הרקע

2.                 המשיב התפטר מעבודתו במערערת (להלן: החברה) בתאריך  31.1.98. בעת סיום יחסי העבודה התחייבה החברה לשלם למשיב את כספי הפיצויים שהצטברו בפוליסות ביטוח המנהלים והמשיב התחייב  למלא את חובותיו בחברה עד לפרישתו ולהימנע מלפגוע בה ולפנות ללקוחותיה ולהעביר  מידע על פעולותיה לאחרים לאחר פרישתו.

3.                 המשיב הגיש תביעה לבית הדין האזורי בירושלים במסגרתה עתר לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר בגין עמלות, פדיון חופשה ונזקים בגין אי שחרור כספי תגמולים.  בית הדין האזורי  בפסק דינו מיום 20.10.02 (השופט ארי תיבון ונציגי  ציבור מר אייל ומר א. מזרחי; עב'  1157/98) דחה את רוב רכיבי התביעה למעט תשלום דמי פדיון חופשה עבור 26 ימי חופשה.  במסגרת פסק הדין נקבע  כי המשיב  הפר את התחייבותו שלא לפנות ללקוחות החברה ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים (להלן: פסק הדין הראשון).

4.                 בהליך נפרד, הגישה החברה מצידה תביעה נגד המשיב, ובפסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים ( השופט ארי תיבון ונציגי ציבור מר אייל  ומר מזרחי; עב 1271/98) מיום 3.10.02 נקבע, כי על המשיב ואחרים לפצות  את החברה  בפיצויי בסך 40,000 ש"ח. על פסק דין זה הוגשו ערעור וערעור שכנגד. בהסכמת הצדדים, החזיר בית דין זה את הדיון לבית הדין האזורי על מנת שידון בתביעת החברה לגבי הנזקים שנגרמו לה (ע"ע 7/03, עע 1389/02; בש"א  232/03).

           בפסק דינו מיום 3.10.06 דחה בית הדין האזורי בירושלים (השופטת   אורנית אגסי ונציגי ציבור מר רייכמן ומר  עמית אהרון; עב' 1271/98) את התביעה על כל רכיביה  משלא הוכח כי נגרם לחברה נזק (להלן: פסק הדין השני).

5.                 לאחר שניתן פסק הדין השני, הגיש המשיב הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין הראשון בו נדחתה תביעתו לפיצויי פיטורים תוך שצירף את כתב הערעור (עע 433/07). בין היתר, טען המשיב בערעור, כי שתי התביעות השליכו זו על זו, בהיותן מערכת אחת, וכי בהליך גילוי מסמכים במסגרת התביעה השנייה נחשפו ראיות שתרמו לחשיפת האמת.

           בבקשה להארכת מועד, טען המשיב כי הבסיס העובדתי לפסק הדין הראשון התאיין, נוכח הממצאים והקביעות בפסק הדין השני, ובכך התגבש טעם  מיוחד להארכת מועד. החברה התנגדה לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין הראשון.

6.                 בד בבד, הוגש ערעור על פסק הדין השני על ידי החברה (עע 744/06) ועל ידי המשיב (עע 730/06), אשר הוסיף והגיש בקשה למחיקת ערעורה של החברה על הסף מן הטעם שהוגש באיחור. במענה לבקשה זו, טענה החברה כי ערעורו של המשיב הוגש אף הוא באיחור, ככל שלטענתו גובר כלל הידיעה על כלל ההמצאה. לחלופין הגישה החברה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור על פסק הדין השני. 

בקשת המשיב למחיקת ערעורה של החברה מפאת אי הגשתו במועד,  נדחתה ועל כך אין ערעור לפנינו (בש"א 924/06).

7.            במחלוקת הרלבנטית לערעור שלפנינו, קבע הרשם כי יש להיעתר לבקשת המשיב להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין הראשון. טעמי ההחלטה היו בעיקרם אלה: "משקבענו כי יש מקום לדון בערעורי הצדדים על פסק דינה של  השופטת אגסי (הוא פסק הדין השני - נ.א.), הרי שבתוצאת הערעור יש כדי  להשליך על הערעור על פסק דינו השופט תיבון, הגם שניתן 4 שנים לפני פסק הדין של השופטת אגסי"; "קיומו של הליך תלוי ועומד הוכר כטעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור"; "במקרה שלפנינו, ההליכים בין הצדדים טרם הסתיימו, והגם שמדובר בתביעות שונות, אך הדדיות, הרי שכל עוד תלוי ועומד ערעור על פסק  הדין שבין החברה לבריזמן, לא תהא התחשבנות  סופית בין הצדדים ואין מניעה כי התחשבנות זו תכלול גם את מה שבריזמן עתר לקבל מהחברה"; "יש גם לזכור כי בית הדין בתביעתו של בריזמן לא שמע ראיות ולא התרשם מעדים, והדבר נכון לשתי התביעות שנדונו  בפני השופט תיבון, שעה שבית הדין לפני השופטת אגסי שמע עדים והעריך את מהימנותם"; "סיכויי הערעור אינם קלושים על פניהם" (להלן: החלטת הרשם).

8.            בערעורה על החלטת הרשם, טענה החברהכך:  קיומו של הליך תלוי ועומד בין הצדדים אינו מהווה בנסיבות העניין טעם מיוחד להארכת מועד; טעה הרשם בקביעתו לפיה בפסק הדין הראשון לא נשמעו ראיות ולא היתה התרשמות מן העדים ו"יש לזכור כי בין הצדדים התנהלו מס' הליכים משפטיים שונים בפני אותו מותב (כב' השופט ארי תיבון ונציגי הציבור מר אייל ומר מזרחי). בהליכים אלו נשמעו עדים והוגשו ראיות על ידי שני הצדדים. בית הדין בפסק דינו התבסס על אותם עדים וראיות גם אם לא הוגשו או נשמעו פורמלית באותו הליך עצמו, די בכך שהובאו בפני בית הדיין בהליכים אחרים, שהתקיימו במקביל ובאותו הזמן, בין אותם הצדדים בפני אותו המותב ממש"; "המשיב לא צירף תצהיר לבקשתו למתן הארכה ובו פירוט הסיבות מדוע לא הוגש הערעור במועד". אי הגשת תצהיר די בה  כדי לדחות את הבקשה על הסף" שכן "לא הובאו כל פרטים מדוע המתין המשיב ארבע וחצי שנים כדי להגיש  את ערעורו" ואי הגשת התצהיר מנע מן החברה "לממש את זכותה ולחקור בחקירה נגדית את המשיב על טעמיו"; אין בקביעותיו של פסק הדין השני כדי לבטל את קביעותיו של פסק הדין הראשון.

9.            לאור השתלשלות העניינים בפרשה זו, לא ראינו מקום לבקש תגובת המשיב לנטען בערעור. פסק דין זה ניתן על סמך הטענות בכתב הערעור ובהסתמך על החומר שבתיק בית הדין. על כל אלה, עמדנו לעיל, בהרחבה הנדרשת לעניין.

דיון והכרעה

10.        לאחר עיון בכלל החומר שבתיק ובטיעוני הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות. החלטת הרשם בדין יסודה ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בה. על כן ראויה החלטת הרשם להתאשר מטעמיה לפי תקנה    108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. על האמור נוסיף את ההערות שלהלן.

המסגרת הנורמטיבית

11.        בפסק הדין בעניין שחידם חסן ציין הנשיא סטיב אדלר: "הלכה פסוקה היא כי אמנם קיומו של הליך תלוי ועומד לפני בית המשפט מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אולם זאת מקום בו "ההליך האחר" מוגש באותו עניין. בית המשפט העליון אף הגדיר את אמות המידה ליישום כלל זה כדלקמן: 'בית המשפט יבחן אם אכן מדובר באותו עניין, במובן הצר, ויימנע מלאפשר הגשת הליך אחר, שמטרתו להרחיב את יריעת ההתדיינות התלויה ועומדת' " [עאח 1006/01 שחידם חסן - א. ביטחון  אזרחי בע"מ  28.6.01 (להלן: עניין שחידם)] .

         ב עניין לבון עמדתי על כך ש"הלכה פסוקה היא, כי הליך התלוי ועומד לפני בית הדין יכול להוות טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הליך אחר באותו עניין. הטעם לכך הוא, שככל שעניין מסוים התלוי ועומד לפני בית ^-המשפט טרם נדון, אין הצדקה למנוע הגשת הליך אחר הסב על אותו עניין גם אם הוגש באיחור. ובלבד שהערעור שהוגש באיחור הוא באותו עניין 'במובן הצר' של הערעור התלוי ועומד". בהתייחס למהותו של "אותו עניין" בין ערעור התלוי ועומד לבין ערעור נוסף אמרתי כך: "השאלה אם  מדובר "באותו עניין" נבחנת על ^-פי אמת מידה מחמירה, כאשר בדרך כלל אין להתיר הצגת עילה חדשה, או עניין שאינו תלוי ועומד בערעור המקורי [עא 550/01 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים פ"ד נה(3) 486; בש"א 9159/04 ניסן חקשורי נ' משה בובליל, ניתן ביום 20.10.04]. בהתאם, על המבקש הארכת מועד להגשת ערעור, לשכנע כי קיימת זיקה ממשית בפועל בין טענותיו בערעור לבין הנטען בערעור התלוי ועומד, וכי טענותיו מושפעות ונגזרות מהטיעונים בערעור התלוי ועומד. וכל זאת, בכפוף לכך שלא תורחב יריעת ההתדיינות שמוצאה בערעור המקורי.