פסק-דין בתיק עא 9616/06

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת עירית כהן) שניתן ביום 26.9.06 בת"א 11273/01. בפסק הדין חויבו המערערות בע"א 9616/06, עיריית ירושלים והגימנסיה העברית ירושלים (להלן - המערערות), לשלם לאורן אמיר (להלן - המשיב) פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה שהתרחשה בצהרי יום 27.4.97. במועד זה היה המשיב, יליד 27.1.79, תלמיד כיתה י"ב בגימנסיה העברית (להלן - בית הספר). התאונה התרחשה במהלך חופשת הפסח, שלושה חודשים לאחר שמלאו למשיב 18 שנים, ותוך כדי הכנות לקראת יום השמיניות שנערך בבית הספר מידי שנה. המשיב ביקש לתלות יחד עם חבריו מגג המבנה של בית הספר כרזה גדולה של עז (לציון מספרו של המחזור המסיים: ע"ז). על מנת להגיע לגג טיפס המשיב יחד עם תלמיד נוסף, בן מירן (להלן - מירן), על גג פתח הכניסה למבנה, וממנו על מרזב שהיה מחובר לקיר החיצוני של המבנה. במהלך הטיפוס נעקר המרזב מהקיר. המשיב ומירן נפלו על גג פתח הכניסה. המשיב (שטיפס ראשון) נפל מגובה של כ-4 מטרים, וכתוצאה מכך נפגע בראש, בגב ובצוואר, איבד את הכרתו, ופונה יחד עם מירן באמבולנס לבית החולים הדסה עין-כרם. באותו היום נותח המשיב בצווארו, ואושפז למשך 5 ימים.

הראיות ופסק הדין

2.         פסק הדין הכריע במחלוקות הנטושות בין הצדדים בשאלת האחריות ובשאלת גובה הנזק. בנוגע לאחריות, לא הייתה מחלוקת על כך שבמועד התאונה לא נכח בשטח בית הספר מורה מטעם בית הספר, אלא רק אחות של אחד התלמידים, שהייתה בשנות ה-20 לחייה וסייעה לתלמידים בכוריאוגרפיה בתוך אולם בית הספר. כן הוסכם כי רכזת שכבת י"ב, שהייתה גם מחנכת הכיתה בה למד המשיב והאחראית על הפקת יום השמיניות (להלן - רכזת השכבה), אישרה למסור את מפתח הכניסה לבית הספר לתלמידים שביקשו זאת ממנה. הנקודה העיקרית שנותרה שנויה במחלוקת עובדתית הנה האם רכזת השכבה הייתה מודעת לכוונתם של התלמידים לתלות כרזה מגג המבנה.

המשיב ואחותו העידו על מסורת הנהוגה בבית הספר, לפיה תלמידי המחזור המסיים תולים מגג המבנה כרזת פרסומת ליום השמיניות. המשיב העיד כי היה עד למסורת זאת מאז החל את לימודיו בבית הספר בכיתה ז'. אחותו של המשיב (שסיימה את לימודיה בבית הספר בשנת 1992) העידה כי בשעתו תלמידים מהמחזור שלה עלו אף הם על גג בית הספר ותלו ממנו כרזה לקראת יום השמיניות, וזאת באישור ובידיעת מי ששימשה באותה עת רכזת השכבה. חברו של המשיב ללימודים, אביתר נתן, העיד גם הוא על מסורת של תליית כרזה מהגג על ידי התלמידים במסגרת יום השמיניות, וציין כי היה עד לכך מידי שנה החל מכיתה ז'. עוד העיד נתן כי רכזת השכבה אישרה את הפעילות שהתקיימה ביום התאונה כחלק מההכנות ליום השמיניות; הייתה מודעת לכוונתם של התלמידים לתלות את הכרזה מהגג; ומסרה לשני תלמידים את מפתח בית הספר לצורך אותן הכנות.

רכזת השכבה (דורית יוסף) העידה כי התלמידים שהתקשרו אליה ביום התאונה ביקשו לקבל את מפתח הכניסה לבית הספר לצורך קיום חזרות באולם האירועים על הריקוד אותו הכינו לקראת יום השמיניות. לפני שנתנה את האישור למסירת המפתח, היא התקשרה למנהל בית הספר וקיבלה את אישורו לכך. לדבריה, היא אסרה על התלמידים לתלות שלטים על הגג לצורך יום השמיניות. ממילא, כרזת העז תוכננה להיתלות מהחלונות של הכיתות העליונות. אמנם היו שנים בהן נתלו כרזות מהגג. אולם באותם מקרים העלייה אל הגג נעשתה בצורה מסודרת, דרך המדרגות המובילות לגג, ובנוכחות מורים ואנשי אבטחה של בית הספר. לפיכך, טענה רכזת השכבה בעדותה, היא לא הייתה אמורה לצפות כי התלמידים יפרו את הוראתה המפורשת, ינסו לעלות לגג, ולצורך זה אף יפעלו בצורה בלתי-הגיונית ויבצעו את העלייה באמצעות טיפוס מסוכן ובלתי-אחראי על מרזב חיצוני. כך במיוחד שעה שמדובר בתלמידים כבני 18, שתוך חודשים ספורים אמורים להתגייס לצבא.

3.         בית משפט קמא העדיף את גרסת עדי התביעה, לפיה הנהלת בית הספר הייתה מודעת לכך שפעילות התלמידים בבית הספר במועד התרחשות התאונה תכלול עלייה אל הגג. למסקנה זו הגיע בית המשפט הן על יסוד ניתוח העדויות שנשמעו בפניו, והן בהסתמך על דו"ח מיום 3.6.97 של ועדת בדיקה מטעם משרד החינוך. דו"ח זה פורסם כחודש ימים לאחר האירוע, אך למרות זאת קיומו לא גולה ביוזמת המערערות, כפי שצריך היה להיות במהלך דברים תקני, ונודע רק במהלך חקירתה הנגדית בבית המשפט של רכזת השכבה.

הדו"ח מתבסס על פגישה שהתקיימה בבית הספר ביום 18.5.97 בהשתתפות חברי ועדת הבדיקה, מנהל בית הספר, מנהלת החטיבה העליונה, רכזת השכבה ושני התלמידים שנפלו מהמרזב. בין היתר נאמר בדו"ח כי קבוצה של תלמידי כיתה י"ב עסקה בתקופת הלימודים, ולאחריה בתקופת חופשת הפסח, בהכנת עז מקרטון על גג בית הספר. הדבר בוצע בדרך כלל בליווי של מורה, אך גם בלא ליווי כזה. הגישה אל הגג הייתה חופשית, ולא נאסר על התלמידים לעלות לגג ולבצע שם את ההכנות הנדרשות ליום השמיניות. בבוקרו של יום התאונה התקשר מירן אל רכזת השכבה, וסיפר לה שהוא ותלמידים נוספים מתכוננים להגיע לבית הספר כדי להוריד את העז מהגג. רכזת השכבה אסרה על מירן לעשות זאת. כאשר המשיב ומירן הגיעו לבית הספר בשעת צהריים, נמצאה כבר על הגג קבוצת תלמידים שעסקו בצביעת העז בלא ליווי של מורה. המשיב ומירן החליטו להצטרף אל חבריהם על הגג, ולצורך זה בחרו לטפס על המרזב כדי לקצר את הדרך. אז נפלו. בעקבות האירוע בוטלה התכנית המקורית של תליית העז מהגג, והיא הורדה והוצבה על מגדל של כלונסאות בחצר. מאז, כל ההכנות הנוספות ליום השמיניות נעשו בפיקוח של מורי כיתות י"ב. צעדים נוספים עליהם החליטה הנהלת בית הספר בעקבות האירוע היו: הוצאת חוזר להורים בנושאי בטיחות בטיולים ובבית הספר; אכיפת הנהלים בדבר תורנות מורים בהפסקות ובחופשות; והוצאת הגג והגגון של המבנה מהתחום המותר לפעילות תלמידים. עד כאן הממצאים העובדתיים בדו"ח. לצדם מפרט הדו"ח שורה של פגמים בהתנהלות הנהלת בית הספר בכל הנוגע להקפדה על נהלי הבטיחות ולתפקוד החינוכי, ובכלל זה קיום הוראות שפורסמו בחוזר מנכ"ל משרד החינוך. בסיום הדו"ח מפורטות שורה של המלצות בשני מישורים אלה.

4.         בית משפט קמא קיבל את טענת המערערות לפיה בהעדר פרוטוקול של הפגישה בה נמסרו הגרסאות לוועדת הבדיקה, קשה לדעת האם ועד כמה קביעות הוועדה מבוססות על דברי התלמידים או על דברי אנשי הסגל של בית הספר. אף-על-פי כן ראה בית המשפט מקום להסתמך על הממצאים המפורטים בדו"ח. זאת בשל כך שהמערערות לא דאגו להגיש את פרוטוקול הוועדה, למרות שהנגישות שלהן אל הפרוטוקול קלה מזו של המשיב, ובנוסף נמנעו מלהזמין למתן עדות את מנהל בית הספר ואת האנשים הנוספים המסוגלים להזים את האמור בדו"ח. בנסיבות אלה, ועל יסוד הכלל החל במקרה של הימנעות בעל דין מהבאת ראיה המצויה תחת ידיו, הניח בית המשפט כי הפרוטוקול והעדויות הנוספות, ככל שהיו באים בפניו, היו פועלים נגד המערערות.

מעבר לאמור בדו"ח עצמו, הצביע בית המשפט על שורה של סתירות פנימיות בעדות של רכזת השכבה בפניו, וכן על אי-התאמות בין עדות זו לבין הממצאים של ועדת הבדיקה. כך, למשל, הסתירה בין עדותה של רכזת השכבה כי לא היה ידוע לה על כוונה של תלמידים לתלות שלט מהגג, לבין קביעת הדו"ח כי מירן דיווח לרכזת השכבה בשיחתם הטלפונית בבוקרו של יום התאונה כי הוא וחבריו מתכוננים להגיע לבית הספר על מנת להוריד את העז מהגג. בדומה לכך, הסתירה בין עדותה של רכזת השכבה לפיה באותה שנה היא אסרה תליית שלטים מהגג לצורך יום השמיניות, לבין קביעת הדו"ח בדבר ביטול התכנית המקורית של תליית העז מהגג בעקבות התאונה, והורדת העז אל חצר בית הספר.

5.         שאלה נוספת עמה התמודד בית משפט קמא הנה מדוע ראה המשיב צורך להגיע לגג באמצעות טיפוס על המרזב, שעה שמדו"ח הבדיקה ניתן להבין כי ניתן היה להגיע אל הגג , בו שהו תלמידים נוספים, דרך דלת המבנה שהייתה פתוחה. בהקשר זה נאמר בפסק הדין כי מאחר שדו"ח הבדיקה הוגש רק לאחר סיום שמיעת הראיות, לא התבררה כדבעי השאלה האם הדלת האמורה להוביל אל הגג הייתה אכן פתוחה, מה גם שרכזת השכבה לא העידה כי הדלת הייתה פתוחה. לפיכך, ועל יסוד ניתוח יתר הראיות הרלוונטיות, העדיף בית המשפט את גרסת המשיב לפיה הטיפוס שלו על המרזב נבע מכך שהוא לא ראה דרך אחרת להגיע אל הגג.

6.         מכאן עבר בית המשפט לבחינת שאלת אחריות המערערות במישור המשפטי. בית המשפט הזכיר את ההלכה המשווה את חובת הזהירות של מורה כלפי תלמידו לחובת הזהירות של הורה כלפי ילדו, וכן את ההלכה הדורשת רמת פיקוח גבוהה יותר מצד מורה דווקא כלפי ילדים מבוגרים, ובמיוחד כאשר הם נמצאים בחבורה גדולה באופן המגביר את הסיכון הנשקף מהם. השילוב בין הלכות אלה לבין הממצאים העובדתיים שנקבעו, הוביל את בית המשפט לקבוע כי המערערות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן כלפי המשיב. הפרה זו באה לידי ביטוי בכך שהנהלת בית הספר אפשרה למשיב לשהות בבית הספר יחד עם תלמידים נוספים ולבצע בשטח בית הספר הכנות ליום השמיניות, והכל ללא פיקוח של מורה ובלא שאותם תלמידים מבינים את הסיכון הכרוך בעלייה אל הגג באמצעות טיפוס על המרזב. מאחר שחובת הימצאות מורה יחד עם התלמידים קבועה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, יש לראות בה את סטנדרט הזהירות הראוי מבית ספר, מה גם שהסדרת פיקוח של מורה הנה פשוטה לביצוע, אינה דורשת הקצאה של משאבים מרובים, ואינה אמורה לפגוע בחופש הפעולה של התלמידים.

7.         השאלה האחרונה הנוגעת למישור האחריות הנה מידת האשם התורם של המשיב. בעניין זה טענו המערערות כי מאחר שהמשיב היה בגיר בעת התאונה ונטל על עצמו סיכון מודע כאשר ביצע פעולה הרפתקנית ובלתי-צפויה מאדם בגילו, הרי יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור העולה על 50%. מנגד טען המשיב כי אין להטיל עליו אשם תורם כלשהו, משום שהרשלנות של סגל בית הספר הייתה חמורה ומשום שפיקוח מצד בית הספר יכול היה למנוע את התאונה. בית המשפט שקל, מצד אחד, את הסיכון הגלוי הכרוך בטיפוס על מרזב, ומצד שני מספר נתונים המבליטים את אשמתן של המערערות: מחדלי בית הספר המפורטים בדו"ח הבדיקה; העובדה שהמשיב לא הגיע לבית הספר לבדו כדי לתלות את השלט אלא יחד עם קבוצה של תלמידים; וההסתכלות של אותה קבוצה על הפעילות כבלתי-מסוכנת באופן המעיד על קיומה של בעיה חינוכית. בהסתמך על כל אלה החליט בית המשפט להעמיד את שיעור האשם התורם של המשיב על 20%.

8.         במישור הנזק נדרש בית משפט קמא לקבוע את גובה הפיצוי המגיע למשיב בגין פגיעות בתחום האורתופדיה ובתחום הנוירולוגיה. על יסוד חוות דעת של מומחים רפואיים מטעם שני הצדדים בתחומים אלה, הועמדה הנכות הרפואית המשוקללת של המשיב על שיעור מעוגל של 21%. בשים לב למגבלות התפקודיות מהן סובל המשיב, החליט בית המשפט להעמיד את הנכות התפקודית שלו על שיעור נכותו הרפואית. תביעת המשיב לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר נדחתה. בראש הנזק של הפסד השתכרות בעתיד נפסק פיצוי המבוסס על השכר הממוצע במשק ועל תוחלת שנות ההשתכרות של המשיב מגיל 27 ועד לגיל 67. פיצוי זה מסתכם בסך של 454,922 ש"ח. בנוסף נפסק למשיב פיצוי בסך של 15,000 ש"ח בגין עזרת בני משפחתו בעבר. התביעה לפיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד נדחתה. בראש הנזק של כאב וסבל הועמד הפיצוי על סך של 85,000 ש"ח בצירוף ריבית מיום התאונה. כן נפסק פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות וניידות בסך 2,000 ש"ח. דרישת המשיב לחיוב המערערות בפיצויים עונשיים נדחתה. כל הסכומים מבטאים את הנזק המלא של המשיב. מהם יש להפחית את אשמו התורם בשיעור של 20%, ולהוסיף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% ומע"מ.

הערעורים

9.         שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק הדין. בע"א 9616/06 תוקפות המערערות את הכרעת בית משפט קמא בשאלת האחריות ובשאלת שיעור הנכות התפקודית של המשיב. ע"א 9623/06 סובב על שיעור האשם התורם של 20% בו חויב המשיב, וכן על מספר רכיבים בחישוב הנזק (גובה הפיצוי בגין כאב וסבל; אי-פסיקת פיצויים עונשיים; ואי-פסיקת פיצויים בגין הפסדי השתכרות בעבר ועזרת הזולת לעתיד). בפתח הדיון בפנינו הודיע ב"כ המשיב כי לאחר ששמע את הערות בית המשפט הוא מבקש לחזור בו מהערעור. המערערות, לעומת זאת, עמדו על ערעורן, ובו יעסוק פסק דין זה.

10.       המערערות טוענות כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, לא חלה עליהן חובה להשגיח ולמנוע את התאונה שהתרחשה. זאת הן בשל טיב ההתנהגות של המשיב שגרמה לתאונה והן בשל הגיל של המשיב באותה העת. לעניין התנהגות המשיב, טוענות המערערות כי הוא נקט בדרך מסוכנת ביותר ובלתי-סבירה בעליל של טיפוס על מרזב כדי להגיע לגג בלא להצטייד באמצעי בטיחות כלשהו. זאת בשעה שהייתה קיימת גישה למבנה בית הספר וממנו לגג באמצעות המפתח שנמסר לתלמידים. ממילא, גם אם הנהלת בית הספר הייתה אמורה לצפות שהתלמידים ינסו להגיע לגג, לא הייתה להנהלה חובה לצפות שאותו ניסיון יתבצע בדרך חסרת היגיון של טיפוס על מרזב בגובה 7 מטרים. הדבר נכון במיוחד בהתחשב בכך שהתלמידים אשר לידיהם נמסר המפתח למדו בכיתה י"ב, עמדו לפני הגיוס לצבא, וכבר היו בעלי זכות הצבעה בבחירות לכנסת וכשירים להחזיק ברישיון נהיגה. לא עוד אלא שהמשיב היה אז בגיר. לטענת המערערות, הפסיקה שהטילה אחריות על מורים בגין הפרת חובת פיקוח והשגחה על תלמידיהם, מתייחסת לתלמידים קטינים אשר גילם לכל היותר 14 שנים. אפילו אז נפסק כי השגחת המורה אינה צריכה להיות צמודה. המערערות סבורות כי קיים הבדל מהותי בין תלמידים קטינים בגיל 14, בו קיימת נטייה להתנהג באופן פרוע ושובב, לבין תלמידים בגירים בני 18, הניצבים ערב סיום הלימודים ואמורים כבר להימצא בשלב התנהגותי מיושב ואחראי. לגבי תלמידים בגיל כזה, טוענות המערערות, אין סגל בית הספר נושא בחובה של פיקוח הדוק, לא כל שכן שעה שמדובר בהכנות המתבצעות במסגרת החופשה לקראת יום השמיניות, בו אמורים התלמידים לציין את הגעתם לבגרות ולהיותם ראויים לחופש פעולה.

לחלופין טוענות המערערות כי בהתחשב בשיקולים שפורטו, לא היה מקום להעמיד את האשם התורם של המשיב על 20% בלבד, אלא יש לקבוע כי אשמו התורם מגיע כדי לפחות 50%. כך, משום שהמשיב יכול היה לנקוט בחלופה הפשוטה של עלייה לגג בדרך המקובלת, ואם דרך זו איננה אפשרית - להתקשר ולבקש רשות לעלות לגג ואף להמתין עד להגעת איש האחזקה של בית הספר. המערערות טוענות כי העמדת האשם התורם על 20% בלבד משגרת מסר בלתי-ראוי לתלמידים בגיל ובמצב דומים לאלה של המשיב, ואינה מתחשבת כדבעי באופי ההרפתקני והמסוכן של המעשה בו הוא נקט, המטיל את מירב האשמה המוסרית על שכמו.

המערערות תוקפות גם את ההסתמכות של בית משפט קמא על הדו"ח של ועדת הבדיקה. לטענתן, בהעדר פרוטוקול המתעד את הבירור שערכה הוועדה, לא ניתן לדעת אלו חלקים מהדו"ח מבוססים על דברי סגל בית הספר. כמו כן, הדו"ח לא נמסר לאותם נחקרים מקרב הסגל, ולא ניתנה להם אפשרות לתקוף את ממצאיו. חשוב מכך: הקביעות שבדו"ח אינן רלוונטיות לטענות העקרוניות של המערערות נגד הטלת חובת זהירות על שכמן. גם אם בית הספר לא שמר על נהלי הבטיחות המחייבים, כפי שנקבע בדו"ח, עדיין אין לומר כי ביחסים הספציפיים שבין בית הספר לבין המשיב, בגיר בן למעלה מ-18 העומד לקראת הגיוס לצבא, הופרה חובת זהירות. בכל מקרה, מוסיפות וטוענות המערערות, לא קיים קשר סיבתי בין הפרת נהלי הבטיחות הנזכרים בדו"ח לבין התאונה בה עסקינן. תאונה זו נגרמה בשל בחירת המשיב לעלות לגג שלא באמצעות המדרגות והדלת אלא באמצעות טיפוס על מרזב. סגל בית הספר לא צריך היה לצפות בחירה חסרת היגיון שכזאת מצד התלמיד, גם אם הופרו הנהלים האוסרים הימצאות תלמידים בשטח בית הספר בלא השגחת מורה.  

11.       בנוגע לנזק טוענות המערערות כי בשים לב לראיות שהוצגו, לא היה מקום להשוות את הנכות התפקודית של המשיב לנכותו הרפואית. המשיב שירת בצבא, אם כי בהתנדבות, בתפקיד טכנולוגי שחייב יציאה לשטח. לאחר השחרור הוא עבד כפועל בנין בעבודה הכרוכה במאמץ פיזי ניכר. בהמשך פנה המשיב למסלול אקדמי, בו רואה הוא את ייעודו. נמצא כי התאונה לא פגעה ביכולתו של המשיב לעבוד בכל עבודה שיחפוץ. כיוון שכך, שיעור הפגיעה בתפקוד של המשיב נמוך בהרבה, מכל זווית תעסוקתית, משיעור נכותו הרפואית.