פסק-דין בתיק עא 9546/06

1.         לפנינו ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בירושלים (כבוד סגן הנשיא ראובן שמיע), בת.א 12324/04, מיום 6.7.06, במסגרתו נדחתה תביעת המערערים לפסק דין הצהרתי, לפיו יהא מנוע המשיב לגבות חובם כלפיו. יצוין, כי חוב זה נקבע בפסק דין שניתן על-ידי בית משפט קמא (כב' השופטת שלו-גרטל), ביום 19.10.01 (להלן - פסק הדין המקורי), הכל - כפי שיפורט להלן.

2.         תחילה - נרחיב קמעא אודות הצדדים, ההליכים ומהות הפלוגתא. המשיב - שגב יעקוב (להלן: "הנושה") השכיר למערער 1 (להלן: "החייב") שתי חנויות במבנה שבבעלותו אשר בשכונת תלפיות בירושלים, וזאת בשני חוזים נפרדים. מערער 2 - יצחק דהאן (להלן: "ערב 1") ויעקב דהאן (להלן: "ערב 2") חתמו על כתבי ערבות, לפיהם הם ערבים לחיובי החייב על פי החוזים. בתחילת שנת 1998 הפסיק החייב לשלם את דמי השכירות כסדרם ונותר אפוא חוב, העומד בבסיס הסכסוך המשפטי שבין הצדדים. ביום 19.10.01, בעקבות דיון שנערך בפני כבוד הרשמת נמרודי בבקשת רשות להגן, ולאחר שנדחתה בקשתם של החייב, ערב 1 וערב 2 להתגונן, ניתן פסק דין נגד שלושתם על-ידי כבוד השופטת שלו-גרטל (הוא, כאמור, פסק הדין המקורי). בשלב זה, הגיש ערב 2 - לבדו - ערעור על פסק הדין המקורי לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובמסגרת ע"א 2519/01 (כבוד השופט מ' גל) מיום 21.2.02, ביטל בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, את פסק הדין המקורי אך ורק נגד יעקב דהאן (ערב 2) והתיר לו להתגונן מפני התביעה בנקודה אחת בלבד הנוגעת לשיעור סכומי החוב. לצורך כך ובהתאם למוסכם בין הצדדים, הוחזר התיק לבית משפט קמא לצורך דיון בעניין גובה החוב בלבד. והנה, ביום 3.2.04 ניתן פסק דינה של כבוד השופטת שלו-גרטל (הפעם במסגרת ת"א 8276/99; להלן: פסק הדין הסופי), בגדרו הופחת שווי החוב כלפי ערב 2 באופן ניכר - מסך של 310,642 ש"ח, לסך של 114,441.7 ש"ח. כאמור, החייב וערב 1 בחרו שלא לערער על פסק הדין המקורי שניתן נגדם. דא-עקא, שלאור חיובו המופחת של ערב 2 בפסק הדין הסופי הנ"ל, עתרו במסגרת ת"א 12324/04 (בית משפט השלום בירושלים), בבקשה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו ייקבע כי פסק הדין הסופי הנ"ל יחול גם לגבי החייב וערב 1, למרות שהם עצמם לא היו צד לערעור האמור (ע"א 2519/01).  

3.         יודגש, כי בית משפט קמא לא נדרש להכריע בשאלות שבעובדה, ולצורך פסיקתו נסמך על סיכומי הצדדים בשאלות שבמחלוקת המבוססות על החומר הקיים בת.א 8276/99 (בו ניתן פסק הדין הסופי). בפסק הדין נשוא הערעור שלפנינו קבע בית משפט קמא, כי כוחו של פסק הדין הסופי יפה, כמעשה בית דין, רק בעניינו של ערב 2 ולא בעניינם של המערערים - שכאמור, לא היו צד להליך באותו ערעור. כנגד שניים אלה, כך קבע בית משפט קמא, ניתן פסק דין חלוט עוד ביום 19.10.01 (פסק הדין המקורי), שלא בוטל במסגרת הערעור שהגיש ערב 2. משכך, קבע בית משפט קמא, כי טענת בא-כוח המערערים, לפיה פסק הדין הסופי הנ"ל שניתן מכוח הערעור יצר פלוגתא פסוקה לעניין גובה החוב גם בין התובעים לנתבע (בבית משפט קמא), טומנת בחובה סתירה משפטית מהותית, ומכאן - דינה להידחות. במקרה דנן, קבע בית משפט קמא כי פסק הדין המקורי (מיום 19.10.01) שריר וקיים כנגד המערערים, שכן התביעה כנגדם (כצדדים ישירים לאותה תביעה) הוכרעה במסגרתו. המערערים, להבדיל מערב 2, בחרו שלא לערער על פסק הדין ובכך הפכוהו לסופי וחלוט, ומכוח כלל ההשתק (השתק פלוגתא), אין הם יכולים להגיש תביעות נוספות בגין אותה מערכת עובדות. בית משפט קמא עמד על כך, כי התוצאה לפיה גובה החוב אינו זהה בין חייבים שונים אמנם אינה בגדר תוצאה רצויה, אך עם זאת, היא מתיישבת עם המגבלה שמציב עקרון הסופיות. עוד נקבע, כי בנסיבות אלו, הגשת התביעה להגשת פסק דין הצהרתי מנסה ליצור מסלול "עוקף" לתקיפת פסק הדין החלוט, ולפיכך פוגעת באופן ברור ובמישרין בעקרון סופיות הדיון. בתוך כך קבע בית משפט קמא, כי המערערים, בהיותם צד זר להליך הערעור האמור, אינם יכולים ליהנות מההכרעה השיפוטית בעניינו של ערב 2, זאת - בשל כלל ההדדיות, וחל אפוא השתק פלוגתא המטרפד את מבוקשם.

4.         בערעור שלפנינו מלינים המערערים אך ורק על פרשנותו המשפטית של בית משפט קמא אודות הסוגיות שבמחלוקת, ועיקר ערעורם נשען על הטענה כי היה מקום לראות בנסיבות המקרה דנן - בו נדרשו לשלם חוב הגבוה פי 3 מחובו של ערב 2 - תוצאה קשה המצדיקה סטייה מעקרון סופיות הדיון. זאת ועוד, טוענים המערערים כי מצבו הבריאותי של האחד ומצבו הכלכלי של האחר הם שמנעו מבעדם להגיש את הערעור שהבשיל בסופו של יום לפסק הדין הסופי. עוד מוסיפים הם וטוענים, כי היה מקום להחיל את עקרון ההדדיות בעניינם ולראות בהם צדדים קרובים לערב 2, שכאמור, חובו הופחת.

מנגד לכך, טוען בא כוח המשיב כי אין כל מקום לשנות ממסקנותיו המבוססות של בית משפט קמא, וכי דין הערעור להידחות.

5.         דין הערעור להידחות. אמנם, בשאלות של פרשנות משפטית גרידא אין לערכאה הדיונית יתרון על-פני ערכאת הערעור, אך יחד-עם-זאת, משמצאנו כי מקובלת עלינו התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, כמו גם מהלך הנמקתה והצדקתה, לא מצאנו אלא להצטרף לפסק- דינו, על נימוקיו. בעיקר נבקש לחדד עמדתנו, כי גם לו היה מקום לקבל את טענת המערערים, שנסיבותיהם האישיות והבריאותיות עמדו ברקע לאי הגשת הערעור על פסק הדין המקורי, הרי שהדרך לנסות ולתקן את המעוות הייתה (אולי) בדרך הגשת בקשה מתאימה להארכת מועד להגשת הערעור (מיד עם היוודע תוצאת ערעורו של ערב 2 או בסמוך לאחר מכן), או (אולי) דרך בקשה לביטול פסק הדין המקורי, או בכל דרך משפטית אחרת, בעיקר שעה שבאי-כוח המערערים דנן היו אותם אלה שייצגו את ערב 2 בערעור שהגיש, כך שיכלו מייד עם הגעתם להסכם - שקיבל תוקף של פסק-דין בבית המשפט המחוזי - לנסות בכל דרך משפטית אפשרית לכלול כבר אז את הערב 1 והחייב באותו הסכם, אף עוד בטרם הוכרע גובה החוב על-ידי בית-משפט קמא, ואולי אף בסמוך לאחר מכן. מכל מקום, לא בכדי נקבע עקרון סופיות הדיון, ולא זה המקום או הנסיבות לסטות הימנו.

6.         לאור המקובץ לעיל, הננו דוחים הערעור ומחייבים המערערים לשלם הוצאות הליך זה בסך כולל של 10,000 ש"ח. 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט' בניסן תשס"ז (28 מרץ 2007 ) בהעדר הצדדים.

ס ג ן   נ ש י א                                            ש ו פ ט                                   ש ו פ ט