פסק-דין בתיק עא 9440/06

1.      לפנינו ערעור על פסק דין של בית משפט השלום (כב' השופטת א. באום-ניקוטרה), בו נדחתה תביעת המערער נגד המשיבה.

2.      המערער נפגע מירי במהלך עבודתו בשירות המשיבה, כאשר נהג במשאית לפינוי אשפה. הפגיעה אירעה ביום 15.8.01, בעת שהמערער חזר עם משאיתו במסגרת עבודתו מאתר לפינוי פסולת אשר נקרא אתר אבו דיס ונמצא בשטח B בין הישוב קידר למעלה אדומים כ - 14 ק"מ מהכפר אלעזריה (להלן - אתר פינוי הפסולת או האתר). בדרכו חזרה מהאתר המערער עצר בצומת "קידר", ירד מהמשאית כדי לקנות שתייה ולהתרענן, ולאחר שחזר למשאיתו והחל בנסיעה נפגע מקליע שנורה לעברו, חדר דרך חלון המשאית ופגע בבטנו.

3.      בית המשפט קמא הכיר בכך שבכביש הגישה לאתר אירעו אירועי טרור רבים מן הסוג של ידויי אבנים, ירי לרכב והשלכת בקבוקי תבערה. בפסק הדין נקבע כי השטח מצוי באחריות ביטחונית של ישראל, כשהאחראי הישיר לביטחון בשטח זה הוא הצבא. רב פקד שילה, ראש משרד חקירות במשטרת מעלה אדומים, העיד כי מהיכרותו את השטח לאורך שנים, המקום "רווי פיגועים" (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, ש' 18-19), ועל כן המשטרה אינה מגיעה לשם "כי זה מסוכן" (עמ' 5, ש' 4-5). מעדותו של עד זה גם עולה, שלמשטרה לא היו הנחיות באשר לשימוש בדרך זו, הואיל והשטח נמצא באחריות הצבא. מר איציק נידם, סגן מנהל אגף לחירום וביטחון בעיריית ירושלים, העיד בפני בית המשפט קמא, כי לא זכור לו שום אירוע פח"ע באזור זה בשנת 2001, וכי במהלך השנים 2000-2004 האזור היה שקט יחסית ונטול פיגועי נשק חם, מלבד האירוע נשוא התביעה. בית המשפט קמא לא קיבל עדות אחרונה זו וקבע שהצהרתו של מר נידם אינה מתיישבת עם הנתונים שהוצגו על ידי המשטרה לגבי היקף הפיגועים שהתרחשו במקום.

4.      עיריית ירושלים טענה בפני בית המשפט קמא והיא טוענת גם לפנינו, כי לא הוכחה התרשלות מצדה, שכן המערער נסע במסלול שמעולם לא הוגדר כמסוכן על ידי גורמי הביטחון, וכי במקום לא התרחשו אירועי פח"ע שהצדיקו להעביר את האתר למקום חלופי. עוד טענה המשיבה, כי העיר ירושלים סבלה פיגועי תופת קשים, אך איש לא סבר, כי יש מקום לאסור על התנועה בה או על  ההתנהלות הרגילה של אזרחיה ושיקולי מדיניות מצביעים על כך שאין להטיל על העירייה אחריות בשל כך שאפשרה לעובדיה לנסוע בדרך זו. לחלופין ביקשה העירייה להטיל על המערער אשם תורם בשיעור של 100% לקרות התאונה. 

5.      בית המשפט קמא קבע בפסק דינו, כי בהיות המערער עובד של העירייה חלה על האחרונה כלפיו חובת זהירות מושגית בנזיקין. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, נקבע בפסק הדין, שאלמלא הנסיבות הביטחוניות המיוחדות הנוגעות לעניין, היה מקום לקבוע כי העירייה חבה חובת זהירות כלפי התובע, בהיותה מעבידתו האמורה לספק לו מקום עבודה בטוח וכי חובה זו הופרה על ידי העירייה, מקום בו לא אסרה עליו את הנסיעה לאתר פינוי הפסולת או לא העבירה את האתר למקום חלופי. במקרה זה, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי לא חלה על המשיבה כלפי המערער חובת זהירות קונקרטית, בשל העדר ציפיות נורמטיבית מטעמים של מדיניות משפטית, החורגים מתחום דיני הנזיקין. לעניין זה סמך בית המשפט קמא את פסק דינו על ההלכה שנקבע בעניין לוי (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי, פ"ד מח(3) 45), לפיה לצורך הטלת אחריות בנזיקין נדרשת גם קיומה של ציפיות נורמטיבית, וקיומה של זו יכול שתישלל מטעמים שבמדיניות משפטית החורגים מדיני הנזיקין. במקרה זה, נקבע בפסק הדין, משהצבא הממונה על הביטחון באזור זה לא אסר על הנסיעה בכביש, לא ניתן היה לצפות מהעירייה שזו תאסור מיוזמתה על עובדיה לנסוע לאתר או תפעל לשינוי מקום האתר, שהרי באותה תקופה ירושלים כולה הייתה נתונה לפורענות קשה, ולא היה עולה על הדעת שהעירייה תימנע מלספק לתושבים שירותים רק בשל החשש לפגיעה בעובדיה.

6.      גישה זו של בית המשפט קמא אינה מקובלת עלינו. יסודה של חובת הזהירות הקונקרטית במבחן הציפיות, כאשר "השאלה היא, אם המערערת [המזיק] צפתה הלכה למעשה - ואם לאו, אם היא יכולה לצפות (כעניין טכני) - כי התרשלותה תגרום נזק למשיב" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113 (סעיף 25 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ברק)). בהקשר זה אכן נפסק ששיקולים של מדיניות משפטית יכול שימנעו הטלת חובת זהירות קונקרטית בהעדר ציפיות נורמטיבית. אולם, במקרה שלפנינו איננו רואים כל נימוק שיצדיק שלילתה של חובה זו. אם העירייה צפתה או יכולה הייתה לצפות, כעניין פיזי, שנהיגת משאיות בדרך זו תסכן את עובדיה, איננו רואים כל סיבה "נורמטיבית" שיסודה בשיקולי מדיניות משפטית, לפטור אותה כליל מחובת הזהירות הקונקרטית כלפי עובדיה.

7.      לעניין זה ההלכה היא שמעביד חייב להגן על עובדיו מפני סיכונים אפשריים במקום העבודה וחובה עליו לספק לעובדיו מקום עבודה בטוח במידה סבירה גם כאשר העבודה אינה מתבצעת בחצריו (ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229-230). במקרה שלפנינו, לאור הראיות שבאו לפני בית המשפט קמא אודות היקף הפיגועים והאירועים הביטחוניים שהתרחשו בדרך זו, אנו סבורים שהעירייה הייתה יכולה וצריכה לצפות את האפשרות שהשימוש בדרך זו על ידי עובדיה יגרום להם נזק.

8.      בהקשר זה לא מקובלת עלינו טענתה של העירייה כי זו יצאה ידי חובת הזהירות כלפי עובדיה כאשר הסתפקה בכך שהנסיעה בשטח זה לא נאסרה על ידי הצבא. בפסיקה אמנם נקבע שמעביד רשאי למסור לצד שלישי שניתן לסמוך עליו את הדאגה לביטחון עובדיו המועסקים במקום שמחוץ לשליטתו, אך במקרה כזה עליו לוודא כי הצד השלישי מסכים ליטול על עצמו אחריות זו וכי יש ביכולתו לעשות כן (ע"א 971/03 אבנר בגא נ' אלי מלול ואח' (לא פורסם. להלן - עניין בגא). במקרה שלפנינו, לא הוצגה כל ראיה לכך שהצבא קיבל על עצמו לדאוג לשלומם וביטחונם של עובדי העירייה הנוסעים בדרך זו בנסיבות בהן העירייה כמעביד הייתה רשאית להסיר מעליה את הדאגה לביטחון העובדים. לעניין זה כבר נקבע כי "כאשר מועסק עובד במקום שבו קיים סיכון בטחוני [ו]נדרשות פעולות צבאיות מובהקות לשם הגנה על שלומו, לא יחוב המעביד בנזיקין ולא תוטל עליו אחריות בעוולה של רשלנות בגין נזק שנגרם לעובד, ככל שאמצעי הבטיחות הנדרשים מצויים מעצם טיבם בידי צה"ל בלבד ואינם בתחום האפשרויות והיכולות העומדות לרשותו של המעביד. כמו כן, אין לדרוש ממעביד כי יפעל בניגוד להוראות הצבא או כי יקבע הוראות בטיחות משלו, העומדות בניגוד להוראות הצבא, לעניין בטיחותם של עובדים המועסקים באזורים מסוכנים המצויים בשליטות הצבא או בפיקוחו" (עניין בגא הנ"ל, בסעיף 11 לפסק הדין של כב' השופטת חיות).      

כך במקרה שלפנינו, יתכן שלא ניתן היה לצפות מהעירייה שזו תפעיל, בדומה לצה"ל, כוח צבאי שיבטיח את שלום נהגיה הנוסעים בדרך זו. מאידך, ככל שניתן היה להבטיח את שלומם של הנהגים או להגביר את ביטחונם על ידי נקיטת אמצעי זהירות אחרים שהפעלתם אינה מצויה מעצם טבעם בידי צה"ל בלבד, כמו הפסקת השימוש בדרך זו, העברת אתר הפסולת למקום אחר, מיגון המשאיות, צירוף מלווים חמושים לנהגים או מתן הוראות בטיחות מיוחדות לגבי ההתנהגות בשטח, למשל הוראות האוסרות על הנהגים לעצור בדרך (כמו שאירע במקרה שלפנינו), וככל שבית המשפט יהא סבור שבנסיבות המקרה היה על העירייה לנקוט באמצעי זהירות מעין אלה (או אחרים), איננו רואים כל סיבה לפטור את העירייה מהחובה לנקוט באמצעים כאלה כדי להבטיח את שלומם של עובדיה. דברים אלה, נציין, נאמרים במישור העקרוני בלבד, ואין לראות בהם משום קביעה שבמקרה זה על המשיבה היה לנקוט באמצעים הנזכרים או חלקם כדי למנוע את הפגיעה.

9.      עניין זה מביא אותנו לשאלה הנוגעת ליסוד האחר שבעוולת הרשלנות, הוא היסוד של הפרת החובה או ההתרשלות. לשון אחר, האם העירייה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שהייתה מוטלת עליה כלפי המערער והאם היה עליה, בנסיבות המקרה, לנקוט באמצעים אלה או אחרים (בהם לא נקטה) שהיה בהם כדי למנוע את הפגיעה במערער.

יש לציין שגם במישור זה של הפרת חובת הזהירות, אין נפקד מקומם של שיקולים שבמדיניות משפטית. שהרי הפרת חובת הזהירות נקבעת על פי קנה מידה אובייקטיבי של ההתנהגות המצופה מן האדם הסביר (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש שיבא, פ"ד נו(2) 936), כאשר סטנדרט ההתנהגות הסביר מביא בחשבון גם את החשיבות החברתית של הפעולה. התייחס לכך הנשיא ברק בפסק דינו בע"א 5604/94 חאמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498)):

"תוכנה של הסבירות (או התרשלות) נקבע על פי האיזון הראוי בין הערכים והאינטרסים הרלבנטיים להכרעה. מטרתו של האיזון הינה לקבוע את הערך החברתי של התנהגות המזיק (ראו גלעד, שם,עמ' 322). בכך בא לידי ביטוי עקרון "האשמה החברתית" המונח ביסוד האחריות ברשלנות. האינטרסים והערכים אותם יש לקחת בחשבון הם האינטרסים והערכים של הניזוק, המזיק והחברה.... מנקודת מבט הציבור, יש לעמוד על החשיבות החברתית במניעת הנזק מזה ובמניעת הפעילות היוצרת את הסיכון מזה. יש לתת את הדעת "לשיקול הציבורי, המאזן בין צרכי הכלל לשם יצירת בטיחות רבה יותר בתחום מוגדר".

10.  במקרה שלפנינו, בית המשפט קמא לא התייחס בפסק דינו לעניין זה של הפרת חובת הזהירות, שכן הדיון בנושא זה התייתר משנקבע שלא התקיימה במקרה זה חובת זהירות קונקרטית (במאמר מוסגר נציין שאיננו רואים בפסקה הרביעית בעמ' 9 לפסק הדין שתחילתה במילה "ייתכן" משום קביעה פוזיטיבית שאלמלא שיקולי המדיניות המשפטית, היה מקום לקבוע כי חובת הזהירות הקונקרטית הופרה על ידי המשיבה, מה גם שכפי שהסברנו לעיל, גם שאלת הפרת החובה "נגועה" בשיקולי מדיניות). משהגענו למסקנה שונה, אין מנוס מלהחזיר את הדיון בשאלת זו, של הפרת חובת הזהירות, ובמידת הצורך גם בשאלת גובה הנזק לבית המשפט קמא וכך אנו מורים. 

11.  התוצאה היא שאנו מבטלים את פסק דינו של בית המשפט קמא, קובעים שעל המשיבה חלה בנסיבות המקרה חובת זהירות קונקרטית (וכמובן גם חובת זהירות מושגית) כלפי המערער, ומחזירים את הדיון לבית המשפט קמא לשם דיון ביתר הנושאים הכרוכים בתביעה.

המשיבה תשא בשכ"ט עו"ד של המערער בהליך זה בסך 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ. 

ניתן היום, כ"ט בתמוז, תשס"ז (15 ביולי 2007), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

_______________                   ______________                  _______________

 מוסיה ארד, נשיאה                   יהונתן עדיאל, שופט                 מרים מזרחי, שופטת