פסק-דין בתיק עא 9333/06

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט דראל), בת"א 8552/01, מיום 8.5.06, אשר קבע כי המערערות אחראיות לנזקיה של המשיבה בתאונה שאירעה ביום 11.10.00, במהלך פעילות בתנועת נוער (היא המערערת 1), שהתקיימה על גג מבנה, וכן קבע את גובה הפיצויים. המבנה בו אירעה הפעילות נמצא בהחזקתה של המערערת 2.

בית משפט קמא קבע, על יסוד הראיות שבאו לפניו, כי התאונה אירעה במגרש המצוי על גג מבנה של גן ילדים, שפתח הכניסה אליו הוא דרך חור מאולתר בגדר המקיפה את הגג. הכניסה למגרש מצריכה טיפוס ממפלס קרקע על מדרגות בטון גדולות וגבוהות למפלס הגג, ולאחר מכן מעבר דרך החור בגדר. המשיבה הייתה מדריכה בתנועת הנוער של המערערת 1 ועסקה במועד התאונה בפעילות הדרכה. אחד החניכים חטף את תיקה של המשיבה וברח בריצה אל מחוץ למגרש. המשיבה רדפה אחריו, ותוך כדי ריצה, לאחר שיצאה דרך פתח הגדר, ניסתה להניח את רגלה על מדרגת הבטון, "פספסה" את המדרגה ונפלה. הצדדים הגיעו להסכמה ביחס לעובדות שישמשו בסיס להכרעה בתובענה, כמפורט בסעיף 10 לפסק הדין של הערכאה הראשונה. נציין, כי הסכמת הצדדים הפנתה גם לצילומים המתעדים את מקום התאונה, אשר הוגשו לתיק בית המשפט בהסכמה.

בית המשפט קבע, כי המערערות הפרו את חובות הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי המשיבה, בכך שלא דאגו למעבר בטוח וסביר למגרש, הכולל מדרגות ברום נמוך יותר, אולי אף בצירוף מעקה, דרך פתח מסודר ורחב. ואלה דבריו: "אין מדובר במקרה זה במי שנפל במדרגה עקב הסיכון הטבעי והסביר הנובע מירידה מהירה באותה מדרגה, אלא במדרגה גבוהה, הניצבת באופן שבו פער הגבהים בין רצפת הגג לבין המדרגה גדול מדי ויוצר סיכון לנפילה". עוד נקבע, כי נקיטת אמצעי זהירות יכולה הייתה למנוע את הנזק, והימנעות המערערות מלנקוט אותם מהווה הפרה של חובות הזהירות כלפי המשיבה. עוד קבע בית המשפט, כי למשיבה אשם תורם לקרות התאונה בשיעור של 20%, וזאת בשל כך שהייתה מודעת לצורך להיזהר בעלייה לגג ובירידה ממנו, כפי שהעידה כי דאגה להזהיר את החניכים ולהיזהר בעצמה.

לאחר מכן נפנה בית המשפט לקביעת הנכויות הרפואיות וגובה הנזק. למשיבה נגרם קרע מלא ברצועה הצולבת הקדמית ברגל ימין, היא עברה מספר ניתוחים שהותירו בסופו של דבר נכות אורתופדית ברגל וצלקת. גובה הנכות האורתופדית הועמד על שיעור של 20% על פי קביעת המומחה הרפואי מטעם בית המשפט. הצדדים הסכימו, כי הצלקת שנותרה בעקבות הניתוחים גרמה לנכות בשיעור של 5%. הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה למשיבה, אפוא, הועמדה על שיעור של 24%. כמו כן נקבעו לתובעת נכויות זמניות בדרגות שונות מיום התאונה ועד ליום 14.3.02. אשר לרכיבי הנזק, קבעה הערכאה הראשונה את סכומי הפיצויים כדלקמן: בגין נזק לא ממוני סך של 150,000 ש"ח; בגין הפסדי שכר לעבר סכום גלובאלי של 8,000 ש"ח; אשר לפגיעה בכושר ההשתכרות של המשיבה בשל הנכות הרפואית, קבע בית משפט קמא כי שיעור הפגיעה יעמוד על 16%, המהווים 80% מגובה הנכות הרפואית האורתופדית. בית המשפט העמיד את גובה הפיצוי בגין נזקי העתיד בשל אובדן כושר השתכרות על סך של 360,000 ש"ח, כאשר השכר הממוצע במשק עם מקדם היוון מתאים שימש לו כבסיס לחישוב הסכום האמור; בגין עזרה וסיעוד לעבר סכומים שונים המגיעים לכדי 20,000 ש"ח, על פי התקופות השונות של הנכויות הזמניות; בגין עזרה וסיעוד לעתיד סך של 100,000 ש"ח; בגין ניידות לעבר ולעתיד סך של 25,000 ש"ח; בגין הוצאות רפואיות סך של 12,000 ש"ח. התוצאה הסופית הייתה, לאחר ניכוי אשם תורם, פיצוי בסכום של 540,000 ש"ח. לסכום האמור התוסף חיוב בשכר טרחה ובהוצאות, כאמור בסעיף 87 לפסק הדין.

ערעורן של המערערות מופנה כלפי קביעת אחריותן לתאונה וכן, לחילופין, כלפי גובה האשם התורם שיוחס למשיבה. עוד נטען, כי בית משפט קמא פסק למשיבה פיצויים בסכום גבוה מדי, וזאת במיוחד בראשי הנזק של אובדן כושר השתכרות בעתיד, נזק לא ממוני וניידות. הערעור שכנגד מופנה כלפי הטלת אשם תורם על המשיבה, וכן לגבי מיעוט הפיצויים שנפסקו למשיבה ברכיבי הנזק השונים.

לאחר ששמענו את טענות באי כוח הצדדים ועיינו בעיקרי הטיעון ובתיק בית משפט קמא, נחה דעתנו כי בכל הנוגע לשאלת האחריות, הן אחריותן של המערערות והן אחריותה של המשיבה, מושתת פסק הדין על אדנים יציבים, ואיננו רואים מקום להתערב בעניין זה. מסקנותיו של בית משפט קמא נסמכו על הראיות שבאו בפניו. גם איננו רואים פסול בכך שבית המשפט סמך ידו על מראה עיניו מתוך התצלומים שהוגשו על ידי הצדדים בהסכמה, ולא ראה לקבל חוות דעת לעניין אי התאמת המדרגות לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970. בהקשר זה נפנה לנימוק שניתן בפסק הדין, כי היחס הנגלה בין גובה המדרגה לגובה העצמים האחרים, הנראים בתמונות, מצביע על כך שמדובר במדרגה גבוהה באופן בלתי סביר (סיפא לסעיף 12 לפסק הדין). לא ראינו גם מקום להתערב בגובה האשם התורם, אשר יוחס למשיבה, ואנו מאמצים את הנימוקים שניתנו בפסק הדין בענין זה.

כמו כן, הגענו למסקנה, כי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא באשר להשפעת הנכות הרפואית על כושר השתכרותה של המשיבה, וזאת, בשים לב, מחד גיסא, לגילה הצעיר, ומאידך גיסא, לסוג הפגיעה ולהשלכותיה התפקודיות, בהתחשב בנתונים שהיו בפני בית משפט קמא בדבר הקורות את המשיבה מאז התאונה ועד למתן פסק הדין ובנימוקים הנוספים שניתנו בפסק הדין.

עם זאת מצאנו, כי יש מקום להתערב בגובה הפיצוי שנפסק למשיבה בדרך של תוספת לסכום הפיצוי שנקבע. אף כי אנו סבורים שאין מקום לבחון כל אחד מראשי הנזק לעצמו, נציין כי ברכיבים של כאב וסבל, ניידות ועזרה וסיעוד, קפץ בית המשפט ידו באופן המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. נציין, כי המדובר בנכות משמעותית בברך של המשיבה, שלה השלכות תפקודיות, במיוחד כאשר המדובר בנפגעת צעירה, שלפניה שנות פעילות רבות בנכותה. במצב דברים זה, רואים אנו להוסיף לסכום הפיצויים הכולל שנפסק למשיבה בפסק הדין סך של 80,000 ש"ח, נכון ליום פסק הדין של בית משפט קמא. החיוב בשכר טרחת עורך-דין יעודכן בהתאם, על-פי אמות המידה שנקבעו בסעיף 87 לפסק הדין. 

כמו כן, אנו מחייבים את המערערות לשאת בשכר טרחת עורך-דין בערעור בסך של
10,000 ש"ח, בתוספת מע"מ.

ניתן היום ה' בטבת, תשס"ז (26 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: