פסק-דין בתיק עא 4884/07

השופטת יעל וילנר:

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) מיום 16.8.07 בת"א 3823/05, לפיו נקבע כי המערערות הפרו את הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים.

העובדות בתמצית

2.         המשיב הינו הבעלים של נכס המצוי ברחוב מוריה 12 בחיפה (להלן - " הנכס"). המערערות שכרו את הנכס מהמשיב לצורך הפעלת עסקיהן בנכס. בעקבות מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, פנו הצדדים להליך בוררות בפני הבורר עו"ד דן שפר. ביום 11.12.03, במהלך ניהול הבוררות, חתמו הצדדים על הסכם פשרה  בו נקבע כדלקמן:

המשיב יגיש בקשה לבורר לדחיית מתן פסק הבוררות כדי לאפשר לצדדים לקיים את הסכם הפשרה. המערערות יסלקו את  חוב הארנונה לעיריית חיפה בגין הנכס וכן ישלמו לב"כ המשיב שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 $. המערערות יפנו את הנכס עד יום 31/12/03 וימסרו את הנכס כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ. לאחר שיעמדו המערערות בכל ההתחייבויות לעיל, תוגש על ידי המשיב בקשה לבורר לדחיית התביעה  (להלן - " ההסכם הפשרה").

3.         המערערות שילמו את הסכום המוסכם לב"כ המשיב במועד הנקוב בהסכם, ועל כך אין חולק. את חוב הארנונה הסבו המערערות על שמן. לטענתן, בכך עמדו בתנאי ההסכם. לשיטת התובע, היה על המערערות לסלק את החוב ולא להסתפק בהסבתו - על מנת לעמוד בהוראות ההסכם.

אשר לפינוי הנכס - אין מחלוקת כי המערערות לא פינו את הנכס במועד הנקוב בהסכם. אלא שלטענתן, מועד הפינוי שונה בהסכמת הצדדים ליום 1.3.04, הוא המועד, לטענתן, בו פונה הנכס בפועל.  המשיב טען כי לא הסכים לכל שינוי במועד הפינוי וכי הנכס פונה בפועל רק בסוף אפריל 2004.

4.         מאחר ולשיטת המשיב, המערערות לא מילאו אחר מלוא התחייבויותיהן על פי ההסכם, נמנע המשיב מלהגיש לבורר בקשה לדחיית התביעה, ובהתאם, ניתן בחודש ספטמבר 2004 פסק בוררות, לפיו חויבו המערערות לשלם למשיב סך 150,000 $ בתוספת מע"מ (להלן - " פסק הבורר").

5.         המערערות הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הבורר וטענו כי הסכם הפשרה קוים במלואו ולכן לא היה מקום לתת את פסק הבורר.  בית המשפט המחוזי קבע כי על המערערות להגיש הליך עצמאי בעניין זה לבית המשפט המוסמך, אשר יכריע במחלוקת העובדתית לגבי קיומו של הסכם הפשרה (החלטת כב' השופט ע' גרשון מיום 9.2.05, נספח ד' להודעת הערעור). בהתאם, הוגשה התביעה נשוא ערעור זה, בה נדונו טענות המערערות כי קיימו את הסכם הפשרה.

פסק דינו של בית משפט קמא

6.         בית משפט קמא דחה את תביעת המערערות וקבע כי הן הפרו את הסכם הפשרה.

נקבע כי אכן המערערות שילמו לב"כ המשיב את הסך של 15,000$, וכן כי הן הסבו את חוב הארנונה על שמן, ואולם בכך אין די כדי לקבוע שהסכם הפשרה קויים על ידן, שכן נקבע כי המערערות לא פינו את הנכס במועד שהוסכם עליו בהסכם הפשרה.

בית משפט קמא דחה את טענת המערערות כי מועד הפינוי נדחה בהסכמה. נקבע כי טענה זו לא הוכחה על ידי המערערות. בית משפט קמא העדיף לעניין זה את עדות המשיב על פני עדי המערערות. בין היתר התבסס בית משפט קמא על תכתובות שהתקיימו בין הצדדים מהן הסיק כי המשיב מעולם לא הסכים לדחיית פינוי הנכס, גם לא עד ליום 28.2.04, כנטען על ידי המערערות, ולכל היותר השלים, בלית ברירה, עם הדחייה בפינוי הנכס עד למועד זה.

7.         יתירה מכך, בית משפט קמא קבע כי אף אם תתקבל טענת המערערות כי המשיב הסכים לפינוי הנכס עד למועד זה (28.2.04), הרי שממילא הנכס לא פונה במועד הנ"ל אלא רק  במהלך חודש אפריל 2004, כפי שטען המשיב. קביעה זו של בית משפט קמא התבססה על הראיות שהונחו בפניו ומהימנות העדים. בית משפט קמא קבע כי לא ניתן להתבסס על חוזה שכירות שהוגש מטעם המערערות וממנו עולה כי המערערת 1 עברה ביום 1.3.08 לנכס אחר ברחוב אלמהדי בחיפה, שכן נקבע כי חוזה השכירות אינו מעיד כי המערערת פינתה את הנכס "מכל אדם וחפץ" וכי מחקירת עדת המערערת עולה כי המערערת אכן השאירה בנכס "מדפים ודברים שרצינו להשאיר וחשבנו שיהיה בהם שימוש בשבילו..." (עמ' 38 לפרוטוקול). על סמך נימוק זה נדחתה טענת המערערות כי הן פינו את הנכס ביום 1.3.04 והתקבלה טענת המשיב כי הפינוי היה במהלך חודש אפריל, טענה שנתמכה גם בתכתובת מיום 3.5.04 מטעם ב"כ המערערות.

8.         בית המשפט קמא קיבל אף את טענות המשיב כי לא שולמו לו דמי שימוש ראויים עבור שהיית המערערות בנכס החל ממועד הפינוי הנקוב בהסכם (31.12.03) ועד הפינוי בפועל. נקבע כי המערערות, שעליהן הוטל נטל ההוכחה, לא הוכיחו תשלום זה.

9.         לעניין חוב הארנונה, קבע בית המשפט קמא כי המערערות עמדו בהתחייבותן על פי ההסכם.

10.        נעיר כי בפתח פסק הדין התייחס בית המשפט קמא לטענות המערערות, שכבר נידונו במסגרת בקשות בכתב (בש"א 19683/05; בש"א 8249/07), כי יש לאפשר להן להגיש ראיותיהן לאחר ראיות המשיב (הנתבע שם), זאת בהתייחס לקלטת שיחת טלפון שעשויה הייתה, לטענתן, להפריך את דברי המשיב (להלן - " "הראייה המפריכה""). המערערות סירבו להמציא למשיב תמליל של השיחה המוקלטת בטרם השמעתה בבית המשפט. נקבע כי כשמדובר בניסיון של התובע להפתיע את הנתבע עם ראיות שלא גולו בגילוי המסמכים, אין לחרוג מסדר הגשת הראיות הקבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. לגבי ההקלטה, נקבע כי הבקשה לא עמדה בתנאים שנקבעו בפסיקה לראיות מפריכות. דברים אלו נקבעו עוד בהחלטת בית המשפט קמא בבש"א 8249/07, בה ביקשו המערערות לראשונה להגיש ראיה מפריכה (ראו החלטת בית המשפט קמא מיום 19.6.07) ובפסק הדין חזר בית משפט קמא על החלטתו, וזאת,  למעלה מהנדרש.

הערעור

11.        המערערות חוזרות על טענותיהן כפי שטענו בפני בית המשפט קמא. כן טוענות המערערות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ובמיוחד בהתייחס להעדפת גרסת המשיב על פני עדות העדה מטעם המערערות. כן חזרו המערערות על טענותיהן לגבי סדר הצגת הראיות והגשת ה"ראיה המפריכה".