פסק-דין בתיק עא 4760/07

א.         בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' הנשיא א. רקם) מיום 3.7.07 בת.א. 14657/06 שלפיו חוייבו הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בסכום של 690,000 ש"ח (לאחר הפחתת הניכויים) בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות, כל זאת בגין פיצויי נזיקין עקב תאונת דרכים שאירעה לתובעת (ילידת 1927) ביום 27.3.05, שבעטיה סבלה משברים רבים (בעיקר באיזור האגן) ופגיעה בשלפוחית השתן, ומומחית רפואית שיקומית מטעם בית המשפט קבעה לה 50% נכות רפואית, ובית משפט קמא קבע כי נכותה התפקודית של התובעת מגיעה לשיעור של 100%.

ב.         שני הצדדים מיאנו להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא.

התובעת טוענת, בע.א. 4760/07, שעל בית משפט קמא היה לפסוק לזכותה את הפיצוי המקסימאלי בגין נזק שאיננו ממוני, וכן היה עליו לפסוק לזכותה הוצאות סיעוד לעתיד, לפי שהייה מחוץ למוסד, לרבות כל הוצאות השהייה בביתה, כמו כן, שכירת דירה מתאימה, התאמת דיור ומטפלים ל- 24 שעות ביממה, וכן לפסוק לזכותה את מלוא ההוצאות המשפטיות.

במקביל גם הגישה התובעת ביום 28.9.08 בקשה לצירוף ראיה בערעור (בש"א 15000/08) בהתייחס לכך שבית האבות בו שהתה איננו מתאים לצרכיה ולכן היא נאלצה לעבור לבית אבות אחר, המתאים לצרכיה, אך עלות השהייה בו יקרה יותר.

ג.          הנתבעים טוענים בערעורם ע"א 4816/07 כי שגה בית משפט קמא בקבעו, כי למרות שהתובעת נמצאת בבית אבות אשר דואג לכל מחסורה, בעלות של 6,500 ש"ח במימון של חברת הביטוח, יש לנכות מסכום הפיצויים סכום של 1,000 ש"ח לחודש בלבד מהכנסותיה של התובעת טרם התאונה.

כמו כן, טוענים הנתבעים בערעורם כי שגה בית משפט קמא משלא הפחית מסכום הפיצוי את שווי השכרת הדירה בה התגוררה התובעת בטרם עברה להתגורר בבית האבות. בנוסף סבורים הנתבעים כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי הכנסתה של התובעת עומדת על סכום של 2,680 ש"ח לחודש, וכן נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט קמא משלא פסק על תשלום עיתי בנסיבות העניין.

עוד סבורים הנתבעים, כי שגה בית משפט קמא משקבע לתובעת פיצוי של 74,000 ש"ח לעתיד בגין טיפולי פיזיותרפיה, בשים לב, בין היתר, לגילה של התובעת (ילידת 1927) והיותה סובלת מבעיות רפואיות רבות.

כמו כן, היה על בית משפט קמא, כך טוענים הנתבעים, לפסוק ריבית בגין התשלומים התכופים, ואף לא היה מקום לפסוק פיצוי גלובלי נוסף בגין הוצאות רפואיות לעבר בסכום של 6,000 ש"ח, הגם שהתובעת לא הראתה קבלות כלשהן.

כמו כן נטען בערעורם של הנתבעים, כי שגה בית משפט קמא משפסק פיצוי גלובלי נוסף של 8,000 ש"ח בגין הוצאות לעתיד, הגם שהצורך בהוצאות אלה ועלותן לא הוכחו כנדרש על ידי התובעת, כשיש להניח שהיא מקבלת את הטיפול שהיא זקוקה לו במסגרת בית האבות.

ד.         באי כוחם של שני הצדדים עשו מלאכתם נאמנה והגישו לעיוננו עיקרי טיעון מפורטים, לרבות מוצגים, וכן שמענו את טיעוניהם בפנינו בישיבת בית המשפט מיום 7/10/08, שבה חזרו באי כוח שני הצדדים על עמדותיהם.

ה.         נתייחס תחילה לבקשתה של התובעת לצירוף ראיה בערעור- בש"א 15000/08:

דין הבקשה להידחות.

אנו מפנים לדבריו של כב' השופט א. רובינשטיין בע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע , פ"ד נט(3), 337, בעמ' 342-343:

" 9. תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי "בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה". אכן שוברה של התקנה בצידה, וסופה קובע כי "אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות".

10.  ברם, הכלל כלל, והשובר - חריג. "אין בעלי הדין זכאים להביא ראיות נוספות לפני בית המשפט שלערעור כדרך השיגרה, ורק במקרים יוצאים מן הכלל מרשה בית המשפט שדן בערעור הבאת ראיה נוספת" (ע"א 4881/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4) 141, 147, הנשיא שמגר). "הכלל הוא, שאין להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור אם היתה קיימת אפשרות להגישן לפני בית המשפט בערכאה הקודמת, ובעל הדין איננו נותן טעם משכנע על שום מה לא גילה את הראיה כאשר ניהל את המשפט בערכאה הראשונה" (ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פ"ד מח(4) 689, 698, מפי השופט בך). ועוד, "המבקש להגיש ראיות נוספות נדרש להוכיח כי אי הבאת הראיה נבעה מסיבות שאינן תלויות בו" (ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450, 458, מפי השופט בך). ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 7 עמ' 521. למותר לציין, כי אליבא דכולי עלמא היה ההסכם המשולש קיים כבר בזמן ניהול המשפט בערכאה הראשונה, ולא ניתן כל הסבר מדוע נמנעו המערערים מלהציגו שם. את האחריות למחדלם מבקשים המערערים לגלגל לפתחו של בית המשפט קמא, שהיה אמור, כך לטענתם, לבקש את הצגת ההסכם ולצרף את הצדדים לו כמשיבים. טענה זו אינה יכולה להישמע, והדעת נותנת כי לא הועלתה אלא כנאחז בקש במצוקתו (ההגינות מחייבת לציין, כי הייצוג בערעור הוחלף). אכן, לבית המשפט סמכות לצירוף צדדים, אך אין הדבר הופך זכות מוקנה לצד מן הצדדים, משל היה בית המשפט אמור לתקן את מחדלי המתדיינים, והרי זה עניין שאין לו סוף. כבר נפסק, כי "רשלנותו של בעל דין שבגינה לא הובאה הראיה בערכאה הראשונה, אינה יכולה לשמש עילה להבאת ראיות בשלב מאוחר" (רע"א 9524/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' חן שלוה, פ"ד נו(3) 831, 842, השופט אור, המצטט גם אסמכתאות קודמות)".

וכן מפנים אנו להמשך דבריו של כב' השופט א. רובינשטיין, שם, בעמ' 344, פיסקה 12(ג):

"וכבר ציין המחבר זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מה' 7 בעריכת ש' לוין, ס' 413 עמ' 510, כי אין ליתן היתר להגשת ראיות באיחור "כדבר שבשיגרה שאם לא ישקוד בית המשפט על סדרי דין תקינים, תשתלט אנדרלמוסיה ולא ייעשה צדק". ראו גם ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119, 133".

ו.          עוד מפנים אנו לדבריו של כב' השופט (בדימוס) י. טירקל בע"א 1912/93 שושנה שחם נ' רפאל מנס , פ"ד נב(1) 119 בפיסקה 13:

"... יודגש, לענין ראיות נוספות שהובאו באיחור, כי "אין ליתן היתר זה כדבר שבשיגרה, שאם לא ישקוד בית המשפט על סדרי דין תקינים, תשתלט אנדרלמוסיה בבית המשפט ולא ייעשה צדק" (זוסמן, שם, עמ' 510 והאסמכתאות שם)...".