פסק-דין בתיק עא 47291/07

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופט א. אליקים מיום 5/6/07 (ת.א. 7634/04) ולפיו נדחתה תביעת המערער על הסף.

הרקע

1.         ביום 16/10/01 נערך ונחתם הסכם שכירות בין המערער למשיבה ולפיו שכר המערער מהמשיבה מחסן בשטח של כ-97 מ"ר המצוי ברח' המלאכה בחיפה (להלן "הסכם השכירות"). תקופת השכירות שנקבעה בהסכם השכירות היתה 24 חודשים החל מיום 1/1/02. המערער התחייב לשלם למשיבה דמי שכירות בסך השווה ל-250 דולר-ארה"ב מדי חודש.

2.         לאחר שהמערער הפסיק לשלם את דמי השכירותנתגלעו מחלוקותבין הצדדים. בעקבות מחלוקות אלו הגישה המשיבה כנגד המערער, תביעה בסדר דין מקוצר, לתשלום יתרת חוב דמי השכירות בסך של 11,898 ש"ח (ת.א. (חדרה) 4510/03). המערער מצידו הגיש בקשת רשות להתגונן מפני התביעה (בש"א 862/04) (להלן: "הבקשה לרשות להתגונן"). בבקשתו העלה המערער שתי קבוצות של טענות; האחת, טענות כנגד דרישת החוב ובהן הטענה כי השיב למשיבה את המושכר כבר בחודש 3/07 וטענות כנגד חישוב דמי השכירות; הקבוצה השנייה של הטענות כללה טענות קיזוז, ובהן הטענה כי המשיבה הציגה למערער מצג שווא לענין שיעור דמי הארנונה שעליו לשלם לעייריה והטענה כי ביצע עבודות שיפוצים ושיפורים במושכר. טענות הקיזוז התייחסו לסכומים העולים על סכומי החוב בגין דמי השכירות. בגין הצגת מצג השווא נטען כי נגרם למערער נזק בסך של 9,400 ש"ח, ובגין השיפוצים נדרש סך של 28,502 ש"ח.

3.         בסמוך להגשת הבקשה לרשות להגן הגיש המערער תביעה בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 7634/04) ובה עתר לחייב את המשיבה לשלם לו פיצוי בגין הנזקים וההפסדים שנגרמו לו על ידיה בעקבות חתימת הסכם השכירות. בתביעה נטען כי בשל מצג השווא שהציגה לו המשיבה לענין שעור הארנונה (לפיו עליו לשלם ארנונה רק על שטח המחסן בעוד העירייה דרשה תשלום גם על החלק היחסי מהרכוש המשותף) נגרם לו נזק בסך של 9,757 ש"ח ובגין השיפוצים שביצע בנכס נתבע סך של 32,560 ש"ח. כמו כן טען המערער כי נגרם לו נזק לא ממוני בסך של 10,000 ש"ח. בסך הכל הועמדו נזקיו על סך של 52,136 ש"ח.

4.         ביום 13/9/04 ניתנה החלטה של כב' הרשם שמעון רומי מבית משפט השלום בחדרה בה נדחתה בקשת הרשות להגן שהגיש המערער. כב' הרשם קיבל, בהסכמת הצדדים, את טענת המערער בעניין חישוב דמי השכירות אולם דחה את שאר טענותיו. כב' הרשם רומי ציין כי המערער התחייב לשאת בתשלום הארנונה. בהסכם ציין כי שטח הנכס הינו 97 מ"ר וכי לנכס צמודים חלקים נוספים ועל כן חובה היתה על המערער לדעת כי הארנונה תחושב על פי צווי הארנונה גם על החלקים המוצמדים. לענין שיפוץ המושכר נקבע כי הואיל והמערער שילם את דמי השכירות בתקופה הראשונה יש להסיק כי לא הושגה כל הסכמה להשבת הוצאת השיפוץ. אילו הושגה הסכמה כזו לא היה המערער משלם את דמי השכירות אלא היה נערך חישוב הסכום לקיזוז.

על כן ציין הרשם כי "ככל שהפכתי וחיפשתי בבקשת הרשות להגן, הגנה לכאורית ולו מזערית, לא מצאתיה". בקשת הרשות להתגונן נדחתה וניתן פסק דין המחייב את המערער לשלם את מלוא סכום התביעה לאחר תיקון חישובי ההצמדה.

5.         המערער הגיש ערעור על החלטת הרשם ופסק הדין שניתן בעקבותיה (ע"א 3049/04). הערעור הובא בפני הרכב בראשות נשיאת בית המשפט המחוזי, השופטת ב. גילאור, אשר המליץ למערער לחזור בו מן הערעור. המערער הודיע כי הוא מסכים לקבל את המלצת בית המשפט והערעור נדחה (החלטה מיום 1/11/05).

6.         לאחר כל אלו טענה המשיבה בבית משפט קמא כי יש למחוק את תביעתו של המערער על הסף בשל קיומו של "מעשה בית- דין" המונע ממנו לחזור ולהעלות טענות שנדונו ונדחו. הצדדים הסכימו כי טענה זו תידון תחילה והגישו סיכומי טענותיהם .

7.         בית משפט קמא בהחלטתו נשוא ערעור זה, קיבל את טענות המשיבה. בית המשפט קבע כי למערער "ניתן יומו בבית המשפט" וכי "בקשתו נדחתה לאחר בירור טענותיו". על כן סבר בית המשפט כי החלטת הרשם בבקשת הרשות להגן מקימה "השתק פלוגתא" המונעת ממנו לשוב ולהעלות טענותיו בבית המשפט במסגרת התביעה שהגיש. על כן נדחתה תביעתו.

8.         על החלטה זו הוגש הערעור בפני. המערער טוען כי החלטת הרשם בבקשת הרשות להתגונן אינה יוצאת כל השתק. לטענתו הדיון בבקשת הרשות להתגונן עוסק אך ורק בשאלת קיומה של "הגנה ראויה לכאורה" ואין בו הכרעה בטענות שבמחלוקת לגופן. טענות הקיזוז נדחו, כך לטענתו, ללא הכרעה לגופה בפלוגתאות וללא קביעת כל "ממצא פוזיטיבי" בפלוגתאות.

9.         המשיבה מצידה תומכת בפסק דינו של בית משפט קמא ושבה וטוענת כי החלטת הרשם בבקשת הרשות להתגונן מהווה "מעשה בית-דין".

דיון

10.        אקדים ואציין כי לדעתי דין הערעור להתקבל.

כידוע לכלל "מעשה בית דין" שני ראשים; "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". הפן הראשון של כלל מעשה בית דין - "השתק העילה" משמעו כי מקום שבו ניתן פסק דין שהכריע במחלוקות שבין הצדדים שוב לא יזדקק בית המשפט לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם המבוססת על עילה זהה (ראה ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 562, 583).

            לתובע אומרים כי תביעתו נבלעה בפסק הדין הראשון ולנתבע כי פסק הדין מקים בפניו מחסום מלשוב ולהעלות לדיון את אותה עילה (ראה נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 6
(1991); רע"א 508/06 קאפח נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1/5/06)).

מכאן ברור כי משבחר נתבע להימנע מלהגיש בקשת רשות להתגונן וניתן כנגדו פסק דין בהעדר הגנה, אין להתיר לנתבע להגיש תביעת השבה באותן טענות שרשאי היה להביאן לדיון אך נמנע מלעשות כן. בע"א (ת"א) 1154/04 אימפורט בע"מ נ' ינלוביץ, פ"מ תשמ"ו(3) 485, מציין השופט לויט כי "לא ייתכן לאפשר למי שלא התנגד לביצוע שטר לטעון את התנגדותו, במסגרת תביעה שהוא מגיש להחזר הכספים ששילם במסגרת הליכי גבייה שהתנהלו נגדו, כדין, בהוצאה לפועל" (שם, עמ' 490). דברים דומים נקבעו גם בע"א (נצ') 1320/04 צבעוני נ' בנק הפועלים בע"מ סניף עפולה עילית (לא פורסם, ניתן ביום 25/5/05).

זה היה הבסיס להחלטת בית המשפט העליון בבר"ע 6498/04 צבעוני נ. בנק הפועלים בע"מ, (לא פורסם, ניתן ביום 23/2/06) עליו הסתמך בית משפט קמא. באותו מקרה מציינת השופטת ארבל:

משניתן פסק דין בהליך הראשון, הרי שקיים מעשה בית דין בין בעלי הדין, אף אם פסק הדין ניתן ללא בירור לגופו של עניין בהעדר הגנה.