פסק-דין בתיק עא 4713/07

א.         בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ש. שר) מיום 27.5.07 בתיק אזרחי 19246/05, לפיו חוייבו המשיבות, ביחד ולחוד, לשלם למערער את הסכום של 72,568 ש"ח, כשהוא נושא ריבית (אך לא ריבית פיגורים) מיום 28.11.04 ועד התשלום בפועל, כשמועד תחילת התשלום חושב מיום הדרישה השניה (28.9.04) בתוספת 60 יום על פי תנאי ההסכם מיום 31.12.78  שבין הביטוח הלאומי לבין חברות הביטוח (להלן: "ההסכם").

כמו כן חוייבו המשיבות לשלם למערער שכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

ב.         העובדות הצריכות לענין כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא הינן בתמצית אלה:

ביום 11.12.98 נפגעה בגופה מבוטחת של הביטוח הלאומי בתאונת דרכים שעה שנסעה ברכב המבוטח אצל המשיבות.

כתוצאה מן התאונה אישר הביטוח הלאומי לנפגעת קבלת קיצבת נכות כללית וכן קיצבת ניידות והחל בתשלומן.

הביטוח הלאומי פנה למשיבות בדרישה לשיבוב בשיעור של 80% מן הסכום הכולל של הגימלאות, וזאת על פי ההסכם. מאחר והמשיבות לא נענו לדרישה זו של הביטוח הלאומי, הגיש זה האחרון את תביעתו לבית המשפט קמא.

הואיל וחל שיפור במצבה הרפואי של הנפגעת וכן חלפו כשבע שנים לאחר התאונה, דרשה המשיבה מס' 1 ביצוע בדיקה חוזרת של הנפגעת בטענה שזו אינה זכאית עוד לגימלאות.

נוכח דרישת המשיבות ביצע הביטוח הלאומי בדיקה חוזרת אשר הצדיקה למעשה את עמדת המשיבה מס' 1 ולפיכך התקבלה החלטה להפסיק את זכאותה של הנפגעת לגימלאות.

מציין בית משפט קמא בפסק דינו שלאור האמור לעיל הופחת הסעד המבוקש על ידי הביטוח הלאומי, בשלב הסיכומים, לסכום של 102,502 ש"ח, המהווה 80% מן הגימלאות ששולמו לנפגעת עד למועד הפסקת הזכאות.

מוסיף בית משפט קמא וכותב שהמשיבות אינן חולקות על תוקפו של ההסכם ועל חובתן לפצות את הביטוח הלאומי, אך המחלוקת נסובה סביב שיעורו של השיבוב.

ג.          טענת המשיבות היא שהשיבוב אמור להתבסס על נכות בפועל שנגרמה לנפגעת, ולא על שיעורי הנכות שנקבעו על ידי הועדה הרפואית של המל"ל ואשר ברבות השנים התבררו כמופרזים.

במקרה שבפנינו קבעה בזמנו ועדה רפואית של הביטוח הלאומי לנפגעת נכות צמיתה בשיעור של 50% בגין פגיעה בברך שמאל, ודרגת אי כושר בשיעור של 74%, וכן הוכרה היא כזכאית לגימלת ניידות בשיעור של 100%.

ביום 15.7.04 שיגר הביטוח הלאומי למשיבה מס' 1 דרישת שיבוב בשווי של 80% מסכום הגימלאות הכולל נכון למועד הדרישה, ובסה"כ 331,631 ש"ח, ולאחר שהדרישה לא נענתה שיגר הביטוח הלאומי דרישה נוספת ביום 28.9.04 על סך 343,911 ש"ח (בתוספת ריבית פיגורים).

ביום 5.12.04 הגיבה המשיבה מס' 1 וציינה שעניינה של הנפגעת מתברר בהליך משפטי בבית המשפט המחוזי בחיפה.

לאחר מכן ביום 16.2.05 הודיעה המשיבה מס' 1 לביטוח הלאומי שלפי חומר רפואי עדכני חל שיפור ניכר במצבה של הנפגעת וכי זו חתמה ביום 11.1.05 על שטר סילוק ובו הצהירה כי נכותה איננה עולה על 20%.

נוכח שיפור זה דרשה המשיבה מס' 1 כי הביטוח הלאומי יבצע בדיקה חוזרת של הנפגעת הואיל וזו אינה זכאית עוד לגימלאות.

הביטוח הלאומי אכן ביצע בדיקה חוזרת ובתאריך 17.8.05 קבע לנפגעת נכות זמנית בשיעור של 15% (מיום 1.9.05 עד 30.6.06), וביום 13.7.06 נקבעה נכותה הצמיתה בשיעור של 10%. כמו כן נקבע לנפגעת שיעור של 50% בגין מוגבלות בניידות, החל מיום 1.1.06.

שיעורים אלה אינם מזכים בתשלום גימלאות.

לפיכך, הופסקה החל מיום 1.9.05 קיצבת הנכות של הנפגעת, והחל מיום 1.1.06 הופסקה גימלת הניידות.