פסק-דין בתיק עא 4600/07

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' אליקים) שניתן ביום 13.5.07 בת.א. 9599/06, שבו נדחתה תביעתו של המערער כלפי המשיבות (" פסק הדין").

רקע

המערער שימש כראש המועצה המקומית עוספייה בשנים 1998-1989 ובשנת 1999 הוגשה נגדו תביעה על ידי אחד, חאתם חסון (" חסון"). התביעה הוגשה בת.א. 29072/99 בבית משפט השלום בחיפה, ועילתה הייתה לשון הרע שיוחסה למערער על ידי חסון (" תביעת לשון הרע").

ביום 18.9.05 ניתן על ידי בית משפט השלום פסק דין שבו נדחתה תביעת לשון הרע נגד המערער, וחסון חויב בתשלום הוצאותיו בסכום של 15,000 ש"ח. יחד עם זאת חויב המערער בתשלום הוצאות של 5,000 ש"ח למשיבה 1 (" המבטחת"), שכנגדה הוא הגיש הודעת צד שלישי שנדחתה. המערער, שדעתו לא הייתה נוחה מסכום ההוצאות שנפסק לזכותו, הגיש לבית המשפט קמא את התביעה בת.א. 9599/06, ובה תבע מן המשיבות ומחסון לשפותו בסכום של 61,387 ש"ח (כולל מע"מ), שהוא הסכום שלו הוא זכאי, לטענתו, ככיסוי עלות הוצאות הגנתו בתביעת לשון הרע. למעשה, תבע המערער גם סכומים נוספים אולם ניתן להתעלם מהם נוכח מחיקת התביעה נגד חסון ונוכח העובדה שסכומים נוספים אלה אינם עומדים לדיון בערעור זה.

עילת תביעתו של המערער כנגד המבטחת היתה פוליסת ביטוח שהיא הוציאה בשנת 1999, ושעל פיה היא ביטחה את המועצה המקומית עוספייה (" המועצה") בביטוח נושאי משרה ברשויות מקומיות (מוצג מש/1 ומש/2) (" הפוליסה"). את תביעתו כלפי העירייה (שלימים אוחדה עם המועצה המקומית דלית אל כרמל לרשות מקומית אחת, היא המשיבה 2 (" העירייה")) השתית המערער על העובדה שבזמן הרלוונטי לתביעת לשון הרע הוא שימש כראש המועצה, וכיוון שהמעשים שיוחסו לו באותה תביעה נעשו בתוקף תפקידו, הרי שהוא זכאי לשיפוי מן העירייה בגין הוצאותיו המשפטיות.

ביום 3.12.06 מחק בית המשפט קמא, בהסכמת המערער, את התביעה נגד חסון וביום 13.12.06 הוא נתן החלטה על יסוד הסכמת הצדדים, שלפיה תוכרע התובענה על יסוד סיכומי טענות בכתב.

פסק הדין בבית המשפט קמא

כאמור, בית המשפט קמא דחה את תביעת המערער. את דחיית התביעה נגד המבטחת השתית בית המשפט קמא על הוראת סעיף 3.6 של הפוליסה הקובעת כי:

"פוליסה זו אינה מכסה: כל תביעה הנובעת מנסיבות שקדמו לתחילת הביטוח על פי פוליסה זו ואשר הרשות ו/או המבוטח ידעו כי הן עלולות להביא לתביעה נגדו, או חקירה רשמית, בדיקה או הליך חוקי אחר."

בית המשפט קמא קיבל את טענתה של המבטחת שלפיה יש לראות את המערער כמי שחייב היה לדעת שהוגשה נגדו תביעה על ידי חסון, מפני שעוד ב-2.7.98 (היינו כשנה לפני תחילת תקופת הביטוח) נשלח למערער מכתב מבא כוחו של חסון, שבו הוא דרש התנצלות מן המערער ובנוסף גם התרה בו במילים אלה:

"היה ולא אקבל את תשובתך למבוקש, תוך שבעה ימים, אהיה נאלץ לנקוט נגדך בצעדים המשפטיים המתחייבים..."

דעתו של בית המשפט קמא הייתה, שכל מי שמקבל מכתב  בנוסח זה ובנסיבות אלה חייב לראותו כאירוע העלול לגרור תביעה, ולכן היה על המערער ליידע את המבטחת באשר לתוכן המכתב.

האסמכתא ששימשה לבית המשפט קמא לקבל את טענות המבטחת הייתה פסק הדין בע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. יובלים אגודה שיתופית ואח', פ"ד נח(6) 822 (" עניין יובלים"), שבו התקבל ערעורה של חברת הביטוח ונקבע, בין היתר, כי:

"היסוד הרטרואקטיבי אינו צריך לפגוע בדרישת אי הוודאות המונחת ביסוד הביטוח. משמעות הדבר כי פוליסות מסוג זה אמנם מספקות כיסוי למפרע, אך הכיסוי חל רק על מקרי ביטוח אשר בעת ההתקשרות בחוזה הביטוח איש מהצדדים לא ידע על התרחשותם. אי הידיעה של הצדדים, היא המקיימת את דרישת אי הוודאות ביחס להתממשות הסיכון. היסוד הרטרואקטיבי נוגע, אפוא, למועד היווצרותה של העילה, אך לא למועד התממשותו הוודאית והגלויה של הסיכון, כגון הפניית דרישות בגין אחריות מקצועית. אין מקום לאפשר למבוטח להשיג כיסוי למפרע בגין נזק שבעת כריתת החוזה כבר אירע והמבוטח כבר ידע עליו" (פיסקה 7 לפסק דינו של הנשיא (כתוארו אז) השופט ברק).

לאור קביעתו של בית המשפט קמא כי במועד כריתת חוזה הביטוח ידע המערער שקיים סיכון כי חסון יגיש נגדו תביעה, אזי הלכה למעשה באותו מועד (קרי בתחילת תקופת הביטוח) כבר התממש הסיכון נשוא חוזה הביטוח, ולסיכון כזה אין תחולה רטרואקטיבית. בהקשר זה הוסיף בית המשפט קמא, כי חזקה על המבטחת שאם קודם לעריכת הביטוח הייתה נמסרת לה הודעה שעומדת להיות מוגשת תביעה כנגד המערער, אזי הייתה מחריגה את התביעה ממסגרת הכיסוי הביטוחי שעל פי הפוליסה.

את התביעה נגד העירייה דחה בית המשפט קמא מפני שהוא סבר שבכתב התביעה, כמו גם בסיכום טענותיו, לא הראה המערער את העילה החוקית שעליה ניתן להשתית את חיובה של העירייה. בית המשפט קמא הוסיף כי חיוב העירייה בתשלום למערער הוא חיוב מקופת הציבור, ובהעדר אסמכתא חוקית ברורה לכך לא ייתכן לחייב את העירייה בתשלום שאותו תובע המערער.

אף שמסקנתו הייתה שיש לדחות את התביעה הן כנגד המבטחת והן כנגד העירייה, הוסיף בית המשפט קמא ודן בסוגיית סכום התביעה. בעניין זה הוא הגיע למסקנה שהסכום שאותו תבע המערער הוא מופרז, בהתחשב בנסיבות ובנתונים הרלוונטיים (הסכום שנתבע בתביעת לשון הרע ושיקוליו של בית משפט השלום בפסיקת ההוצאות באותה תביעה כפי שאלה פורטו בפסק הדין באותו עניין).

בית המשפט קמא גם ציין את העובדה שהמערער לא שילם לעורך הדין שייצג אותו בתביעת לשון הרע, וכי דרישת התשלום הופנתה אליו מעורך הדין רק לאחר שניתן פסק הדין באותה תביעה. עוד הוא עמד על כך שמכתב הדרישה של עורך הדין אינו מאזכר הסכם כלשהו בקשר לשכר טרחתו, וכיוון שמדובר בתביעה כנגד רשות מקומית, אין לקבל מכתב דרישה כגון זה כבסיס לחיובה בתשלום, כפי שאין לקבלו כבסיס לחיובה של המבטחת שלא הייתה צד להסכם בעניין שכר הטרחה.

בית המשפט קמא גם עמד על כך שהמערער יכול היה, במסגרת ההליכים בתביעת לשון הרע, להציג בפני בית המשפט את כל הנתונים והנסיבות הרלוונטיים לפסיקת ההוצאות (כגון הסכם שכר טרחה בינו לבין עורך דינו), דבר שהיה מאפשר לבית המשפט להתייחס לכך במסגרת פסק דינו, ומשנמנע מלעשות כן, ואף נמנע מלערער על פסיקת ההוצאות, אין זה ראוי לאפשר לו לתבוע את ההוצאות בהליך נפרד.