פסק-דין בתיק עא 4594/07

א.         הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר. למלשטרייך-לטר) מיום 6.5.07 בת.א. 21312/02 אשר לפיו נדחתה תביעת הפיצויים של המערערת בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה בבית הספר ביום 7.5.01. 

ב.         מפסק דינו של בית משפט קמא עולה שהמערערת היא קטינה ילידת 1994 ומכאן שבמועד אירוע התאונה היתה כבת 7. בכתב התביעה נטען שהמערערת נפלה במהלך ההפסקה ונחבלה בראשה וכי תלמיד אחר דחף אותה, אך בית משפט קמא קבע שעובדות אלה לא הוכחו במהלך הבאת הראיות.

ג.          המערערת עצמה אינה זוכרת כלל כיצד נפגעה.

הוריה לא היו בזמן האירוע בבית הספר. גם סבתה, שעבדה כמנקה בבית הספר, לא ראתה את התאונה. שומר בית הספר נקרא לחדר מנהלת בית הספר ונאמר לו שהמערערת נפלה ונחבלה בראש והוא התבקש להסיע את המערערת לביתה, מכאן שגם הוא לא ראה את התרחשות התאונה.  הן מנהלת בית הספר והן המורה התורנית בחצר בית הספר, לא ראו את הנפילה עצמה.

מסקנת בית משפט קמא היתה שאין כל מידע מן הראיות שנשמעו לגבי הסיבה לנפילתה של המערערת ולכן גם לא ניתן לקבוע שקיימת אחריות של המשיבות לעצם הנפילה.

עוד קבע בית משפט קמא שאין ממצא בדבר הפרת חובת זהירות מצד המשיבות שהיה בה כדי לגרום לנפילתה של המערערת. 

ד.         בפני בית משפט קמא הונחו חוות דעת רפואיות בדבר קביעת נכות בתחום הנפשי למערערת, כשהרופא מטעמה קבע לה נכות בתחום הנפשי בשיעור של 30%,  הרופא מטעם המשיבה מס' 2 קבע לה 10% נכות, והמומחה הרפואי שהתמנה על ידי בית המשפט קבע למערערת גם כן נכות בשיעור של 10% לצמיתות.

ה.         בפסק דינה הוסיפה כב' השופטת קמא והתיחסה לשאלת התנהלות המשיבות לאחר אירוע הנפילה. השומר שליווה את המערערת ברכבו לביתה, בשעת הצהריים, הביא אמנם את המערערת הביתה, ואולם בהעדר ההורים הושארה למעשה המערערת בדירתה הריקה. הוריה של המערערת הגיעו בסביבות השעה 12:30, ומכיוון שלפי הדו"ח המשלים לדו"ח התאונה, התאונה אירעה בשעת ההפסקה, בשעה 12:00, משמע שהמערערת נשארה לבד בבית כמחצית השעה.

לעומת זאת סבתה של המערערת וכן שומר בית הספר העידו שהתאונה אירעה בהפסקה בשעה 10:00 ומכאן שהמערערת נשארה לבד בדירה במשך שעתיים ומחצה.

בית משפט קמא ציין שהמערערת נפלה, ונחבלה בראשה, לא היו סימנים חיצוניים לחבלה והמערערת התנהגה בצורה עירנית. יחד עם זאת, מוסיף וקובע בית משפט קמא שחבלת ראש היא דבר מסוכן ולא תמיד נראה לעין וברור שעל צוות בית הספר היה לאתר מיד את הורי הילדה ולהודיע להם (למרות שסבתה שעבדה כמנקה בבית הספר ידעה על כך) ולהפנות את המערערת לבדיקת רופא.

עוד קבע בית משפט קמא  שכאשר הגיע השרת לבית הילדה ונוכח לדעת שהוריה אינם בבית, היה עליו לפחות לדווח על כך למנהלת, ואולי אף להחזיר את הילדה לבית הספר להמשך טיפול המנהלת בערוצים המקובלים.

ו.          מסקנת בית משפט קמא היתה שהגורמים המעורבים הפרו את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, בכל הנוגע לטיפול במערערת לאחר הנפילה, ואולם אין מאום בחוות הדעת הרפואיות המתייחס לכך שהנזק הוא תוצאה של העובדה  שהמערערת המתינה בביתה פרק זמן שארך בין חצי שעה לשעתיים, ומכאן שהנזק שנגרם למערערת הוא תוצאה של הנפילה עצמה, מבלי שהוכח שהמשיבות אחראיות  לנפילה זו ולפיכך החליט בית משפט קמא לדחות את התביעה.

ז.          בערעור המונח בפנינו טוען ב"כ המערערת שבית משפט קמא שגה במסקנתו בדבר העדר אחריות לאירוע הדחיפה והנפילה, וכן בכל הנוגע לטיפולו של בית הספר במערערת לאחר הנפילה, ואילו באי כח המשיבות תומכים במסקנת בית משפט קמא בדבר העדר אחריות הן לעצם אירוע הנפילה והן לטיפול שלאחריו.

בישיבה שהתקיימה  בפנינו היום שמענו בתמצית את טענותיהם של באי כח כל הצדדים אשר גם חזרו על טענותיהם שבכתב.

ח.         לאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם של באי כח כל הצדדים, בכתב ובעל-פה, סבורים אנו שצדק בית משפט קמא במסקנתו לפיה אין המשיבות נושאות בחבות לגבי אירוע הנפילה בחצר בית הספר.

לענין זה נציין שהקביעות של בית משפט קמא לענין זה הינן קביעות עובדתיות, וההלכה הפסוקה היא שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה. קיימים גם יוצאים מן הכלל, אך לא זה המקרה שבפנינו.

עיינו: ע.א. 9070/04 חסן נגד חסן, פסק דין מיום 11.3.07, פיסקה 7.

ט.         נוסיף שהאחריות של בית הספר לשלום התלמידים אינה יכולה להיות אחריות מוחלטת, אלא אחריותו של בית הספר כלפי תלמיד שניזוק קיימת כאשר בית הספר לא נקט אמצעים סבירים למניעת הנזק.

מן העדויות במקרה שבפנינו עולה, כי שני מורים תורנים פיקחו על הנעשה בחצר בית הספר בזמן ההפסקה, ודי בכך כדי לקיים את מידת פיקוח הדרושה באופן סביר (עיינו: ע.א. 715/79 דניאלי נגד אורט פ"ד ל"ה(2) 764, וכן ע.א. 310/89 אליהו כהן נגד מאיר לנטוש, פ"ד מ"ו(1), 402).