פסק-דין בתיק עא 4482/07

השופט א. קיסרי :

רקע

זהו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום קריות (כב' השופט ע' נוה), מיום 25.3.07 בת.א. 5305/03 ( "פסק הדין"), שבו התקבלה תביעתה של המשיבה, שהיא גם המערערת שכנגד ( "העירייה") והמערערים הצטוו לפנות המקרקעין הידועים כחלקות 105 ו-106 בגוש 10232 ( "המקרקעין").

אין מחלוקת כי העירייה היא הבעלים הרשום של המקרקעין שהופקעו לטובתה על פי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 ( "הפקודה"). חלקה 106 הופקעה ב-1985 ואילו חלקה 105 הופקעה בשנת בשנת 1997. אין גם מחלוקת כי דבר ההפקעה פורסם ברשומות.

תביעת העירייה הוגשה בסדר דין מקוצר ולמשיבים ניתנה רשות להתגונן. לאחר ששמע את ראיות הצדדים ולאחר ששקל את טענותיהם קבע בית המשפט קמא כי הוא מקבל את התביעה וציווה על פינוי המקרקעין, בכפוף לתשלום פיצויים למערערים. בחלק אחר של פסק דינו קבע בית המשפט קמא, שהמערערים לא הצליחו להוכיח את קיומה של זכות כלשהי במקרקעין וזאת למרות כל טענותיהם וראיותיהם בעניין זה.

את החלטתו לחייב את העירייה בתשלום פיצויים נימק בית המשפט קמא בכך, שעל אף שאין בידי המערערים להראות זכויות כלשהן שמכוחן הם מחזיקים במקרקעין, הרי שמחדלה של העירייה, שנמשך שנים רבות, לנקוט בצעדים כלפי המערערים, יצר אצלם ציפיות אשר בגינן הם זכאים לפיצוי. בית המשפט קמא הוסיף עוד, שהשקעות שעשו המערערים במשך השנים, על יסוד הציפיות שהוא סבר שנוצרו אצלם, ראויות לפיצוי מצד העירייה. בסיכומו של דבר הוא החליט להורות על פינוי המערערים מן המקרקעין, תוך שהוא מורה כי ביצועו של פסק הדין יעוכב למשך שבעה חודשים, על מנת שהצדדים יוכלו להגיע להסדר בדבר מינוי שמאי מוסכם שיעריך את הפיצוי הראוי.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין.

הערעור

המערערים תוקפים את פסק הדין בשלושה עניינים עיקריים. טענתם הראשונה היא, שמשקבע בית המשפט קמא שהמערערים זכאים לפיצוי, היה עליו לקבוע שחובת העירייה היא לשלם את הפיצוי קודם לפינוי המקרקעין. בטענה זו אין ממש. מסקנתו של בית המשפט קמא כי המערערים זכאים לפיצוי נעדרת בסיס מספיק, הן בהיבט הדיוני והן בהיבט המהותי. בהיבט הדיוני צודק בא כוח העירייה כשהוא טוען שקביעת הזכות לפיצוי חורגת מן המסגרת הדיונית שלפיה התנהל הדיון בערכאה קמא. במלים אחרות, תביעת העירייה הייתה תביעת פינוי מכוח בעלות, והגנתם של המערערים היתה מושתתת על טענות בדבר זכויות מסוימות שמכוחן, כך הייתה הטענה, אין לצוות על סילוק ידם מן המקרקעין.

המערערים לא תבעו פיצוי בגין הפינוי, ולכן לא היה מקום שבית המשפט קמא יפסוק לזכותם פיצוי כלשהו, קל וחומר שהוא יתנה את הפינוי בתשלום הפיצוי. בהיבט המהותי לא היה מקום לפסוק פיצויים, מפני שהתביעה בבית המשפט קמא הייתה תביעה לסילוק יד המושתתת על בעלות מכוח הפקעה לפי סעיף 19 לפקודה. בתביעה כזו מוגבלת אפשרות המחזיק להעלות טענות הנוגעות אך ורק לעצם חוקיות ההפקעה (ראו: אריה קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה שביעית, כרך ראשון עמ' 227 (" קמר")). טענה ממין זה אמנם הועלתה על ידי המערערים בפני בית המשפט קמא, אלא שהוא לא נתן דעתו עליה. טענתם הייתה שהם לא קיבלו מעולם הודעה על ההפקעה (סעיף 11 בכתב ההגנה המתוקן וסעיף 14 בתצהיר המערער 1 בבית המשפט קמא).

בפנינו נטען כי לאור הדרישה שבסעיף 5 לפקודה, העדרה של הודעה על הפקעה הוא בבחינת פגם בתוקפה החוקי. לטענה זו אמנם לא באה תשובה מצד המשיבה, אולם לדעתי אין בכך כדי למנוע את דחיית הטענה והערעור בכללותו. סעיף 5 לפקודה מורה כי בנוסף לפרסום ברשומות על הכוונה להפקיע את המקרקעין, חובה על שר האוצר לגרום: ".... כי יוצגו טפסים של אותה הודעה במקומות נוחים על הקרקע או סמוך לקרקע שעומדים לרוכשה. ונוסף על כך יגרום כי יימסר עותק של אותה הודעה לכל אדם... שיש לו טובת הנאה בה...".

שלא כנטען על ידי המערערים, מחדל מצד הרשות המפקיעה מנקיטת הפעולות הללו, כולן או מקצתן, אינו פוגם בתוקף ההפקעה, שכן "הפעולות האמורות אינן בחזקת אקטים קונסטיטוטיביים, אלא אקטים דקלרטיביים גרידא" (קמר, כרך ראשון, עמ' 398-397). לכן, גם אם שגה בית המשפט קמא בכך שהתעלם מטענה זו של המערערים אין בכך ולא כלום, שכן אפילו היה נותן את דעתו לטענה זו, היה עליו לדחותה ועמה את שאר טענות ההגנה של המערערים.

טענתם הנוספת של המערערים היא, שבית המשפט קמא טעה כשקבע שלמערערים אין כל זכויות במקרקעין. ייתכן, ואין אני רואה צורך לקבוע מסקנה בעניין זה, שבית המשפט קמא לא נתן דעתו די הצורך לטענות ולראיות שהביאו המערערים בפניו בעניין זכויותיהם הקנייניות או המעין קנייניות (דיירות מוגנת). אלא שנראה לי שאפילו הוא טעה בעניין זה, ואין אני אומר שכך אכן אירע, אין לכך כל נפקות בענייננו, מפני שכבר ראינו שהזכויות שקיומן נטען אינן מקנות הגנה בפני תביעת סילוק יד בעקבות הפקעה. לכן, בין אם צדק בית המשפט במסקנתו שזכויות כאלה לא הוכחו (כפי שטוענת העירייה) ובין אם הוא טעה (כפי שטוענים המערערים), אין בכך ולא כלום באשר טענות המערערים מופנות כנגד תביעת העירייה לסילוק יד. לכך אפשר להוסיף עוד, שהמערערים כללו בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמם הודעה שלפיה הם הגישו לבית משפט השלום בחיפה תביעה כספית כנגד העירייה, על מנת לחייבה לשלם להם פיצויים על יסוד קביעותיו של בית המשפט קמא בפסק הדין (כתב התביעה אף צורף לתיק המוצגים של המערערים). תביעה זו משמיטה למעשה את הבסיס מתחת למרבית, אם לא לכול, טענות המערערים ודי בכך כדי להגיע למסקנה שדין הערעור להידחות.

הערעור שכנגד

בערעור שכנגד תוקפת העירייה אותו חלק בפסק הדין קמא, שבו הוא המליץ לצדדים להחליט על שמאי מוסכם אשר "יעריך את הפיצוי המגיע בהתחשב בהדגשים השונים שבאו לידי ביטוי בפסק הדין" (עמ' 5 לפסק הדין).

העירייה טוענת, כי נוכח קביעותיו הברורות בחלק אחר של פסק הדין שלפיהן לא עלה בידי המשיבים שכנגד להוכיח קיומה של זכות כלשהי בנכס, לא יכול היה בית המשפט קמא לקבוע כי הם זכאים לפיצוי כלשהו, וודאי שכך במקום שלא הוגשה על ידם תביעה שכנגד ואף לא הערכת שמאי.

סבורני כי הדין הוא עם העירייה וכי בעניין זה ערבב בית המשפט קמא את היוצרות. קביעתו, שלפיה המשיבים שכנגד לא הוכיחו זכות כלשהי במקרקעין, הייתה צריכה להביאו למסקנה כי דין תביעתה של העירייה להתקבל ללא כל תנאי או סייג. לכן, כשראה לנכון לקבוע שהמשיבים שכנגד זכאים לפיצוי, עומד הדבר בסתירה למסקנתו כי הם לא הוכיחו כל זכות שהיא, וסתירה כזו אינה מתיישבת אפילו לאחר קריאת פסק הדין בשלמותו. בנוסף, נראה לי כי בכל הכבוד, בית המשפט קמא טעה גם בכך שקבע מעין "חיוב עקרוני" בתשלום פיצויים. חיוב כזה אינו ניתן ליישום כל עוד לא תהיה קביעה שיפוטית ביחס לסכום המגיע (בהנחה שמגיע פיצוי) ובמובן זה אין פלא שהמשיבים שכנגד סברו, ואף טענו כך בפנינו, כי משמעותו המעשית של פסק הדין היא שהפינוי מותנה בתשלום הפיצויים. זוהי תוצאה שבנסיבות העניין אינה מתקבלת על הדעת ועל כן ראוי, לדעתי, שנקבל את ערעורה שכנגד של העירייה.

סיכומו של דבר, אני מציע שנדחה את הערעור, נקבל את הערעור שכנגד ונחייב את המערערים בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורכי דין העירייה.

                                                                                                ____________

                                                                                                א. קיסרי, שופט

השופט י. גריל והשופט עודד גרשון:

א.         סבורים אנו שאין בידינו להצטרף לחוות דעתו של חברנו, כב' השופט א. קיסרי.