פסק-דין בתיק עא 4091/07

בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין, שניתן על ידי ס. הנשיא השופטת בית-נר בת.א. 2778/01 ביום 10.12.06. בפסק הדין נפסקו למערער פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בגין תאונת דרכים שארעה לו ביום 21.10.98, שהוכרה גם כתאונה בעבודה.

נכותו של המערער נקבעה, כנכות על פי דין, על ידי המל"ל, לאחר תקופות של נכויות זמניות, בשיעור 30% לצמיתות החל מ- 1.11.04 בתחום הנפשי + 10% בתחום הכירורגי-פלסטי. ביום 29.8.05 הופעלה תקנה 15 ונכותו הצמיתה הועמדה על 45%.

תקופה מסוימת קיבל המערער נכות כללית עד להכרעת הוועדה הרפואית בעניין נכותו מעבודה.

הדיון בבית משפט קמא היה על סמך מסמכים וסיכומים, וללא שמיעת ראיות.

לאחר ששמענו טענות הצדדים ועיינו במסמכים נראה שבימ"ש קמא קיפח באופן מהותי את המערער בשומת הפיצויים ולכן מתחייבת התערבותנו.

המערער יליד 1946, עלה לארץ מחבר המדינות בשנת 1994. הוא מהנדס במקצועו. בארץ עבד כמסגר בחברת חיש טכנולוגיות ושינוע בחיפה. התאונה ארעה כ-4 שנים לאחר עלייתו ובהיותו בן 52. עיון במסמכים המתארים את התאונה בביה"ח מגלה כי פציעתו היתה קשה והוא נפגע בחלקי גוף שונים. במשך הזמן הופיעו הפרעות נפשיות קשות לרבות מספר נסיונות התאבדות בעקבותם אושפז גם במרכז לבריאות הנפש בשער-מנשה, במחלקה הפסיכיאטרית בביה"ח רמב"ם ובמרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל.

מאז התאונה ועד היום אינו עובד.

בערעור שכנגד, מעלה המשיבה טענות כנגד הקשר הסיבתי שבין נכותו הרפואית של המערער לבין תאונת הדרכים אותה עבר.

נטען כי על פי הבדיקה הקוגנטיבית, הפרעת האישיות אצל המערער היא על רקע אורגני, וגם סי.טי. של המוח, שנערך לאחר התאונה, נמצא תקין.

לדעתנו לו היה ממש בטענה זו צריכה היתה המשיבה לנסות לסתור את מימצאי המל"ל גבי נכותו הרפואית והדבר לא נעשה. גם לא מצאנו יסוד לטענה שנכותו של המל"ל אינה קשורה לתסמונת פוסט-טראומטית כי הנכות במל"ל נקבעה לפי סעיף 34ד' למבחני המל"ל - תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

לא נוכל להתעלם מהעובדה שבמועד התאונה היה כבן 52, בהיותו עולה חדש בוודאי השפיע על יכולתיו התעסוקתיים וקליטתו אצל המעביד, ולכן נראה שגם אם נכותו הרפואית היא בשיעור של כ-40%, יש טעם לדעה שאיבד את כושרו להשתכר בעבודה מפרנסת.

ממילא מסורה ההחלטה בדבר הנכות התפקודית לביהמ"ש, ולעיתים היא גבוהה מהנכות הרפואית.

למרות שבימ"ש קמא רשם בפסה"ד שמאז התאונה התובע לא חזר למעגל העבודה, נקבע הנזק לפי 45%. בהעדר נימוקים לא נוכל לדעת אם בימ"ש קמא קיבל את עמדת המשיבה (המערערת שכנגד) כי אשפוזיו השונים במרכזי הבריאות למחלות נפש קשורים לפטירת אמו.

מאחר והמשיבה חזרה על טענה זו גם בפנינו, רואים אנו להבהיר, שלא היה יסוד לייחס משקל רב למצבו הנפשי הקשה של המערער בגין פטירת אמו. המערער אובחן כסובל מדכאון קשה בחודש אוגוסט 2000, זמן רב לפני פטירת אמו. כעולה מסיכום מחלה מיום 13.9.01 של בית החולים "שער מנשה", המערער אושפז עקב גל דכאוני חוזר, שהוסבר על רקע טריגרים שונים, בין היתר, מות אמו, אלא שאירוע זה לא היה העיקר. לפי סיכום המחלה, במהלך אשפוזו של המערער נצפו סימנים דכאוניים כגון: ירידה בערך עצמי, יאוש וחוסר תקווה, שהוסברו על ידי הרופאים בשל איבוד מקומו במשפחה כמפרנס וקושי להשתלב בשוק העבודה מפאת גילו ומצבו הרפואי. דברים אלה חזרו על עצמם בתיעוד הרפואי שנערך במועדים מאוחרים יותר.

הפסדי ההשתכרות בעתיד, עד גיל 67, יחושבו לפי 100% נכות תפקודית. כך גם בחישוב הפסדי ההשתכרות בעבר, שכן למרות שהמל"ל קבע לתובע אחוזי נכות בשיעורים של 50%, 10% ו-30%, מצאנו שהתובע היה באבדן כושר מלא גם בתקופת העבר והחל מיום התאונה.

לא מצאנו להתערב בנתוני השכר ששימשו יסוד לחישוב בסך 4,127 ש"ח, אם כי הפחתנו מהשכר את ההפרשה לצרכי פנסיה בשיעור 5% מהשכר - 3,921 ש"ח. בנתוני השתכרות כאלה אין הפחתה בגין מס הכנסה והברוטו כמוהו כנטו.

מצאנו להוסיף בגין עזרת צד ג' כי המערער לא מקבל קיצבת שירותים מיוחדים, בהתחשב בכך שהעזרה והסיוע הנדרשים לו מושטים ע"י בני משפחתו ובמקום 30,000 ש"ח (שנפסקו ביחד עם הוצאות) יועמד הפיצוי על סך 100,000 ש"ח בפריט זה.

אשר על כן החישוב צריך להיות כדלקמן:

הפסדי השתכרות בעבר - מיום התאונה ועד יום פסה"ד לפי אבדן מלא-