פסק-דין בתיק עא 4065/04

ערעור זה מופנה כנגד פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת רות רונן) מיום 02.11.04 (ה.פ. 200481/04), לפיו התקבלה תביעת המשיבה 1 והמערערת חוייבה לפעול בהתאם להמחאת חוב עליה חתם משיב 2.

העובדות:

מר מרדכי נוימן (משיב 2) סיים שירותו במשטרת ישראל בדרגת תת ניצב ביום 01.02.93. בגין תקופת שירותו במשטרה הוא זכאי לפנסיה תקציבית מאוצר המדינה בסך 20,232 ש"ח לחודש (להלן: "הגימלה").

בתאריך 02.09.03 נחתם בין משיב 2 לבין המשיבה 1 הסכם מכוחו המחה למשיבה 1 את זכותו לקבלת חלק מהגימלה בסך 1,500 ש"ח. ויתורו של משיב 2 על הסכום שהומחה הוא בלתי חוזר למשך כל ימי חייו.

כנגד ההמחאה קיבל משיב 2 ממשיבה 1 סכום חד פעמי של 213,690 ש"ח.

להבטחת זכויותיה של משיבה 1 חתם משיב 2 על כתב המחאת זכויות, אשר הועבר ביום 10.09.03 לאגף הגימלאות במשרד האוצר בצירוף הוראה לפיה יש להעביר את הסכום המומחה ישירות לחשבון כלל.

משנדחתה הפניה, הגישה משיבה 1 תובענה על דרך של המרצת פתיחה בה התבקש בית המשפט לאכוף על המערערת לפעול בהתאם לכתב המחאת הזכויות.

פסק דינו של בית משפט השלום:

בפסק דינה המקיף והמנומק היטב קיבלה כב' השופטת רונן את עמדת המשיבה 1, בהסתמכה על הוראת סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 הקובע:

"א. זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה.

ב. ההמחאה יכול שתהיה לגבי הזכות כולה או מקצתה, ויכול שתהיה מותנית או על דרך שעבוד" (ההדגשה לא במקור) .

ועל הוראת סעיף 58 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] (להלן: "חוק הגימלאות") המתייחס לסוגיית העברת גימלה בזו הלשון:

יודגש כי אין חולק שהסכום שהומחה איננו עולה על חלק הקיצבה שאינו ניתן להעברה על פי סעיף 58 הנ"ל.

כב' השופטת רונן קבעה כי זכותו של גימלאי לפנסיה תקציבית היא זכות בעלת ערך כלכלי, שניתן לעשות בה שימוש כלכלי. אחד השימושים האפשריים הינו "מכירת" חלק ממנה תמורת תשלום חד פעמי. השופטת הדגישה שככלל, ובהעדר נסיבות מיוחדות, מן הראוי לכבד את שאיפתו של אדם להשתמש במשאביו בדרך שהוא רואה לנכון, כפועל יוצא של זכות היסוד של האדם לקניינו. מול זכותו של הגימלאי להשתמש בגימלה על פי ראות עיניו, עומד נימוק סוציאלי שהגימלה תשולם לשיעורין, על מנת שתשמש לצרכי המחייה של הגימלאי ומשפחתו, שעה שתשלום חד פעמי עלול לגרום לכך שהגימלאי לא יידע לנצל נכון את סכום הכסף החד פעמי שקיבל, ויפסיד אותו ברגע של חולשה או עקב טעות בשיקול דעת ואם יאבד הסכום החד פעמי יוותר הגימלאי בחוסר כל ועלול ליפול לנטל על החברה. על מנת לאזן בין שני אינטרסים לגיטימיים אלה, הגביל סעיף 58 לחוק הגימלאים את שיעור הגימלה הניתן להעברה תוך הותרת מכסת מינימום אותה אין הגימלאי רשאי להעביר, להמחות או לשעבד, כדי שסכום המינימום יבטיח את קיומו של הגימלאי.

בית המשפט קמא סבר כי סעיף 58 הנ"ל מאזן באופן מידתי בין האינטרסים המצויינים לעיל ומהווה סעיף ספציפי המסדיר את הסוגיה שבמחלוקת.

בהודעת הערעור מלינה המערערת כנגד ההסתמכות על סעיף 58 לחוק הגימלאות, תוך התעלמות, להשקפתה, מהוראת סעיף 109ב' לחוק המטיל מגבלות על סמכותו של שר האוצר, בין היתר איסור מוחלט על היוון של יותר - 25% מהקצבאות, מאחר שלהשקפת המערערת ההתקשרות בין המשיבים הינה עיסקת היוון ויש להתייחס אליה ככזו.