פסק-דין בתיק עא 4044/04

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופט יחזקאל קינר), מיום 24.10.04 בת"א 9541/01, שבו נדחתה תביעה שהגישה המערערת נגד המשיב.

1.                    רקע

(א)                המשיב, עו"ד במקצועו, ייצג את המערערת בשתי תביעות שהתנהלו בבית משפט השלום בחיפה, שהדיון בהן אוחד: הראשונה (ת"א 16943/93), תביעה שהגיש מינהל מקרקעי ישראל (להלן: " המינהל") נגד המערערת לסילוק ידה מקרקע שבבעלותה בקריית טבעון, ולדמי שימוש ראויים; השנייה (ת"א 17857/95), תביעה כספית על סך 656,000 ש"ח שהגישה המערערת נגד המועצה המקומית קריית טבעון (להלן: " המועצה") בטענה שרכשה את אותה קרקע, והמבנה שהיה בנוי עליה, על-סמך מצגים של המועצה כי זכויותיה של המערערת במקום יוסדרו עם השנים, אך המועצה לא עמדה בהבטחות אלו, לעסק שהפעילה המערערת על הקרקע לא הוצא רישיון, והיא נאלצה לפנותו.

(ב)                 תביעתה של המערערת נדחתה ותביעתו של המינהל התקבלה. המערערת הגישה, באמצעות המשיב, ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. המערערת ביקשה רשות לערער לבית המשפט העליון. בקשת הרשות לערער נגד המועצה נדחתה, והבקשה נגד המינהל נמחקה בהסכמה, לאחר שהמינהל הסכים לוותר על החוב הכספי.

(ג)                  המערערת הגישה נגד המשיב תביעת נזיקין בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מייצוג רשלני שייצג אותה בשתי התביעות. בתביעתה טענה המערערת שהמשיב התרשל בניסוח לקוי של כתבי בית דין; שלא פעל למימוש זכויותיה בהליכים מקדמיים, במיוחד בהליכי גילוי מסמכים; שלא הוכיח את זכויותיה בראיות חיצוניות; שלא הופיע לדיון בבית המשפט המחוזי לשמיעת הערעור, וגרם נזק בכך שלא התאפשר להגיע להסכם פשרה. סכום התביעה הועמד על 685,000 ש"ח.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

(א)       בית משפט קמא דן בהרחבה בטענות המערערת, לרבות טענת שיהוי בהגשת התביעה נגד המועצה; אי זימון עדים מרכזיים לעדות בהליך בבית משפט השלום בחיפה; העדר בדיקה מטעם המשיב של התב"ע החלה על המקרקעין, ודחה את כולן אחת לאחת. בית המשפט קיבל את הסבריו של המשיב לטענות שהועלו נגדו, ובכלל זה את הסברו לשיהוי בהקשר התביעה. בית המשפט קבע שטענת המערערת בדבר אי זימון עדים היא שינוי חזית אסור (ושאין בה ממש גם לגופה, כיוון שמדובר לכל היותר בטעות בהפעלת שיקול דעת); כמו כן קבע שטענת המערערת בדבר אי בדיקת התב"ע הייתה אף היא שינוי חזית אסור, ושגם לגוף הדברים לא הייתה התרשלות בסוגיה זו.  אי התייצבותו של המשיב לדיון בערעור בבית המשפט המחוזי מפאת מחלה, כך נקבע, אינה מהווה התרשלות.

(ב)        אשר לנזקים הנטענים - בית המשפט קבע שלא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזקים הנתבעים, וכמו כן, שהנזקים לא הוכחו (למעט נזק שאינו ממוני, עגמת נפש).

(ג)        בית המשפט סיכם את הדברים כדלקמן: " הגעתי למסקנה כי הנתבע עשה מלאכתו נאמנה, כי לא היתה כל התרשלות מצידו, כי אין גם קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת נגדו לבין הנזקים להם טוענת התובעת, וכי לא היה כל מקום להגיש תביעה זו נגדו." (עמ' 15 לפסק הדין).

(ד)        מכאן הערעור.

3.                    טענות הצדדים בערעור

(א)                המערערת משיגה על פסק הדין בטענות אחדות. לשיטתה, בית משפט קמא התעלם מראיות המלמדות שהמשיב התרשל בייצוגה לכל אורך הדרך. המשיב נמנע מלהסתמך על המצב התכנוני והקנייני של הקרקע, ובכך גרם לכשלון בניהול התביעות, והמשיב הודה ברשלנותו בחקירתו הנגדית בבית משפט קמא. עוד טוענת המערערת שהנזק שנגרם לה הוכח באמצעות חוות הדעת שהוגשה, ושהמשיב לא הגיש חוות דעת נגדית. המערערת טוענת גם שבית המשפט לא נתן את המשקל הראוי לכך שהמשיב נמנע מלענות לשאלון שהופנה אליו, ושהמערערת נאלצה לגלות את האמת לראשונה בעת חקירתו הנגדית.

(ב)                 המשיב תומך בפסק דינו של בית משפט השלום מנימוקיו.

4.                    הכרעה

(א)       לאחר שעיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובמוצגים, ולאחר ששמענו את ב"כ המערערת לפנינו, לא ביקשנו תשובה מהמשיב, שכן סברנו שדין הערעור להידחות.

(ב)        בית משפט קמא דן בטענות המערערת אחת לאחת, וקבע, על סמך חומר הראיות שהובא לפניו, שלא זו בלבד שלא הוכח שהמשיב התרשל, אלא שלא הוכח גם הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזקים הנטענים. יתר-על-כן, הנזקים עצמם לא הוכחו (למעט בראש נזק של עגמת נפש, שלגביו היה נפסק סכום נמוך אם הייתה מוכחת התרשלות).

(ג)         אנו סבורים שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק-דינו של בית משפט קמא, שתומכים במסקנה המשפטית; כך גם לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. לפיכך החלטנו לדחות את הערעור.

(ד)        לאחר כתיבת פסק-דין זה, ובטרם חתמנו עליו, הגיש ב"כ המערערת, ביום 28.9.06, בקשה להתיר לו להגיש "ראיית הזמה" (בש"א 20363/06, ולהלן: " הבקשה") - נסח רישום מקרקעין שמלמד, לטענתו, שהקרקע נושא הדיון בתביעות שהתנהלו בבית משפט השלום בחיפה היא שטח פרטי פתוח, ולא שטח ציבורי פתוח. לחלופין, הוא עותר להורות למשיב להגיב לעצם תוכנו של הנסח, ולחלופי חלופין, לעכב את מתן פסק הדין בערעור עד 7 ימים לאחר קבלת החלטה בבקשה או עד מתן החלטה בבקשת רשות לערער שהוגשה על החלטתנו מיום הדיון בערעור (25.9.06), שלא להתיר למערער להגיש את הנסח.

דין בקשה זו להידחות מכל וכל. בישיבת יום 25.9.06 ניסה ב"כ המערערת להגיש את הנסח האמור, והבהרנו לו, פעם אחר פעם, כי אין להגיש לערכאת הערעור מסמכים שלא הוצגו לבית משפט קמא, ושאינם מהווים חלק מתיק המוצגים בבית משפט זה. מששב ב"כ המערערת וביקש להציג לנו את אותו נסח, אף נתנו החלטה בעניין, הדוחה את בקשתו. בבקשה הנוכחית, לא זו בלבד שמתבקשת הגשת אותו מסמך שלהגשתו לא נעתרנו בהחלטה מפורשת, אלא שהנסח אף צורף לבקשה עצמה. דרך זו, של צירוף ראיות בשלב הערעור ללא היתר, ראויה לגינוי, ובית המשפט העליון עמד על כך לא אחת (ראו, למשל, ע"א 210/84 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מא(2) 667, 671-672 (1987) בהקשר של צירוף ראיות לסיכומים). הדברים נכונים ביתר שאת משדחינו את בקשתו המפורשת של ב"כ המערערת באותו עניין בדיוק, ביום 25.9.06. גם לגופה של הבקשה, דינה להידחות, שכן, ראשית, לא הוברר מדוע לא הובא הנסח לפני בית משפט קמא, ושנית, לא שוכנענו שיש בראיה כדי לשנות מתוצאת פסק הדין וכי יש בה כדי להוכיח את מה שמעוניין ב"כ המערערת להוכיח. הבקשה נדחית אפוא, בלא צורך בקבלת תשובה.