פסק-דין בתיק עא 3918/06

1.         בפני ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בחיפה (כבוד הרשמת ק. מרגולין-פרידמן) מיום 3.12.06 בתיק הוצל"פ מס' 7-05-13174-02.

2.         בתאריך 5.5.88 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנחתם בין הצדדים, ואשר לפיו התחייבו המשיבים לשלם למבקשים סכום של 7,000 דולר וכן לספק למבקשים שירותים ומוצרים בתחום הבניה בערך כולל של 5,500 דולר. עוד הוסכם כי במקרה של אי אספקת השירותים - יחויבו המשיבים לשלם למבקשים את ערך העבודות.

3.         17 שנה לאחר שניתן פסק הדין הגישו המבקשים בקשה לביצועו, בטענה שהעבודות לא בוצעו ועל המשיבים לשלם למבקשים סכום של 90,444 ש"ח.

4.         המשיבים הגישו בקשה בטענת "פרעתי" וטענו כי ביצעו את העבודות ולחילופין, כי פסק הדין הוגש לביצוע בשיהוי ניכר, לאחר 17 שנים, בנסיבות שהמבקשים ויתרו על זכותם על פי פסק הדין.

5.         המבקשים טענו בתגובה לבקשה כי העבודות לא בוצעו, כי במהלך השנים הם דרשו את התשלום וכי פסק הדין מתיישן רק לאחר חלוף 25 שנה, באופן שעומדת להם הזכות לקבלת התשלום הנדרש.

6.         הופיעו בפני ראש ההוצל"פ עדים מטעם שני הצדדים ולאחר סקירה מקיפה של עדויותיהם העדיפה ראש ההוצל"פ את עדות העדים מטעם המשיבים על פני זו של עדי המבקשים וקבעה כי "גירסתו של הזוכה (המבקשים - הערה שלי- ב.ב) איננה נאמנה לאמת". ראש ההוצל"פ שוכנעה כי המשיבים שינו מצבם לרעה בשל חלוף הזמן, כאשר המבקשים "ישנו" על זכויותיהם, ומחמת השיהוי יש לדחות את בקשת הביצוע על הסף. גם לולא השיהוי יש לקבל את בקשת המשיבים - מאחר וראש ההוצל"פ שוכנעה כי העבודות בוצעו על פי פסק הדין.

7.         החלטה זו הינה נשוא הבקשה  שבפני, כאשר המבקשים טוענים כי טעתה ראש ההוצל"פ בקבלה את בקשת המשיבים לאור טענת השיהוי  וכי גם הקביעה העובדתית כי העבודות בוצעו שגויה, לאחר שהמשיבים לא הביאו כל ראיות כי העבודות בוצעו.

8.         המשיבים הגישו תשובה לבקשה וטענו כי אכן השיהוי הרב שנקטו המבקשים גרם להם נזק וכי אין להתערב בקביעות העובדתיות של ראש ההוצל"פ.

9.         בדיון  בפני ביקש ב"כ המבקשים כי בית משפט זה יחזור וישמע את הראיות ויכריע גם במחלוקת העובדתית, כאשר הוא מבקש גם להביא ראיות נוספות, שלא עמדו בפני ראש ההוצל"פ , והמלמדים, לטענתו, על טעות עובדתית של ראש ההוצל"פ.

בע"א 2576/03 וינברג ואח' נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם - פסק דין מיום 21.2.07) דנה כבוד השופטת ע. ארבל בסוגיית השיהוי ואומרת:

"חסימת תביעתו של אדם מחמת שיהוי הינה צעד דרסטי: "קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת וחוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות"  (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים , פ"ד נז(5) 433, 445 (2003), להלן: עניין תלמוד תורה ).

שני תנאים עיקריים נבחנים על-ידי בית המשפט כאשר מועלית טענת שיהוי:  האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע; והשני, האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי (ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 280 (2000), להלן: עניין בית טלטש ; ע"א 5793/96 חיים נ' חיים, פ"ד נא(5) 625, 635 (1997) וההפניות שם, להלן: עניין חיים ). היו שמנו תנאי חלופי נוסף, והוא האם נגרם השיהוי עקב חוסר תום-לבו של התובע (עניין תלמוד תורה, בעמ' 446 וההפניות שם). מכל מקום, גם בהתקיימם של תנאים אלו, לבית המשפט שיקול-דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לאלמנט השיהוי במקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זאת, שוקל בית המשפט, על דרך של איזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלת מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה, אותם מבקשים הנתבעים לדחות מחמת שיהוי (שם, בעמ' 447-448).

לאור ההשלכות הקשות הנובעות מסילוקה של תביעה על הסף אך מן הטעם של שיהוי בהגשתה, מקובל לומר כי זהו אמצעי שראוי להפעילו בנסיבות חריגות בלבד, ובפרט ככל שהזכות הנתבעת היא בעלת משקל רב יותר (ראו לדוגמה: שם, בעמ' 445, 447-448). במיוחד נכונים הדברים מקום בו בגין השיהוי האמור מתבקש בית המשפט להימנע מלהכיר בזכותו הקניינית של אדם, שאז שיקול-הדעת האמור מופעל אף ביתר צמצום (עניין חיים, שם; עניין חוות מקורה, בעמ' 10; לדעות שונות בסוגיה זו ראו: עניין בית טלטש, בעמ' 280-281 (השופט קדמי), בעמ' 281-283 (השופט מצא) ובעמ' 286-288 (השופטת דורנר))".  

בשים לב לעובדה שהתביעה שם עסקה בזכויות קנייניות, נמנעה כבוד השופטת ארבל לקבוע כי יש לדחות את התביעה על הסף, אלא רק קבעה כי:

"לכל הפחות, משמעות השיהוי תבוא לידי ביטוי בכך שלא נוכל "להקל" עם המערערים בטיב וברמת ההוכחה הנדרשת מהם בתביעה זו, חרף הקשיים האובייקטיביים שניצבו בפניהם בדרך להוכחתה".

10.        בענייננו , אין עסקינן בזכויות קנייניות והשיהוי הניכר בהגשת פסק הדין לביצוע מצביעה בבירור על ויתור המבקשים. גם אין לי ספק כי מצבם של המשיבים הורע עקב השיהוי - במיוחד לאור העובדה שלאחר חלוף 17 שנה מהמועד בו היו אמורים לבצע תיקונים - לא ניתן לקבוע באופן אובייקטיבי האם תיקונים אלה בוצעו, כטענת המשיבים או שלא בוצעו - כטענת המבקשים. בנסיבות אלה, צדקה ראש ההוצל"פ בקביעתה כי יש לדחות את בקשת המבקשים לביצוע פסק הדין על הסף מפאת השיהוי.

11.        גם לגופו של ענין - איני סבורה כי יש מקום להתערב בהחלטת ראש ההוצל"פ. אכן, בערעור על החלטת ראש ההוצל"פ רשאי בית המשפט שלערעור להזקק לטענות שבעובדה (רע"א 3738/01 - אדוארד קוויט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ . תק-על 2002(1), 106) ואולם בנסיבות שבפני - כאשר ראש ההוצל"פ שמעה עדים וקבעה ממצאים עובדתיים, המבוססים בין היתר על מהימנות העדים - איני מוצאת מקום להתערב בהחלטתה (מה עוד שאין במסמכים הנוספים שצירפו המבקשים לתצהירם כדי להביא לשינוי ההחלטה).

12.        אשר על כן - אני דוחה את הערעור.

המבקשים ישלמו למשיבים שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח ומע"מ.