פסק-דין בתיק עא 3916/06

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת אריקה פריאל) מיום 15.11.06 בת"א 3747/05 ולפיו נדחתה על הסף חלק מתביעתו של המערער.

1.         המערער הוא פיסיותרפיסט הנותן שירותים למטופליו במסגרת מכון פרטי שבבעלותו. משך שנים נהג המערער להעניק טיפולים לנפגעי תאונות דרכים שהיו זכאים לפצוי מהמשיבה, וזו נשאה בעלות הטיפול בהתאם לחשבונות שהעביר אליה ישירות. בשלב מסויים הודיעה המשיבה למערער כי אין בדעתה להמשיך בהסדר זה וכי עליו להפנות את נפגעי תאונות הדרכים לקופת החולים לה הם משתייכים. המערער סרב לקבל עליו את רוע הגזירה והודיע למשיבה כי ימשיך להעניק טיפולים לנפגעי תאונות דרכים ולתבוע מהמשיבה לפרוע את התשלום.

בהתאם לכך המשיך המערער לנהוג כבימים עברו, שלח חשבון למשיבה ותבע כי תפרע את החשבון. משסירבה המשיבה לפרוע את התשלום והבהירה לו כי אין בדעתה להמשיך בהסדר שהיה נוהג ביניהם, הגיש תביעתו בבית משפט קמא.

בית משפט קמא דן בשאלה העקרונית, אם זכאי המערער לתבוע מהמשיבה לפרוע את חשבונותיו בהיותו מיטיב על פי חוק לתיקון דיני הנזיקין (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: " חוק הטבת נזקי גוף") או מכוח חוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: " חוק בטוח בריאות ממלכתי").

בית משפט קמא דחה את חלק הארי של התביעה על הסף, בקובעו כי היות התובע מיטיב אינה מקנה לו זכות להפרע מהמשיבה. כמיטיב, המערער נכנס בנעלי הניזוק, אך כפי שניזוק אמור להוכיח את תביעתו, כך גם המיטיב הנכנס בנעליו. ככלל, על הנפגע בתאונת דרכים למצות זכויותיו במסגרת השירותים הרפואיים המוענקים במסגרת סל שירותי הבריאות באמצעות קופת חולים, וזכאות הנפגע לקבל טיפולי פיסיותרפיה באופן פרטי מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט בכל מקרה ומקרה. מכל מקום, אין לנפגע זכות מוקנית לפנות לטיפול שלא במסגרת הרפואה הציבורית ולדרוש מהמבטח לפרוע את חשבון הטיפול.

2.         על כך נסב הערעור שבפנינו.

המערער חזר בפנינו על טענותיו בערכאה דלמטה. לשיטתו, לנפגע זכות לבחור היכן ואצל מי יקבל את הטיפול הרפואי או הפיסיותרפי, וכפי שקופת חולים דורשת מהמבטחת לפרוע את חשבון הוצאותיה, כך זכאי הוא לדרוש מהמשיבה לפרוע את חשבונו. לגישתו של המערער, אין כל הבדל בינו ובין קופת חולים בכל הקשור לטיפולי פיסיותרפיה, ובהתאם להוראת סעיף 6 לחוק הטבת נזקי גוף הוא זכאי להפרע מהמשיבה את חשבונותיו.

3.         לא מצאנו ממש בערעור ואנו מאמצים את נימוקי בית משפט קמא.

גישתו של המערער גובלת באבסורד, שאם נלך לפיה, מה ימנע בעד נותני שרותים נוספים שנתנו טיפול פרטי לנפגע - כגון מפעילי בריכות הידרותרפיה, חוות לרכיבה טיפולית על סוסים, פסיכולוגים וכו' - לשלוח את חשבונותיהם ישירות למבטחת.

תביעת המיטיב צריכה להבחן באופן פרטני על ידי בית המשפט בכל תביעה שמגיש נפגע בתאונת דרכים, ומעשה של יום ביומו, שבית המשפט בוחן אם ליתן פיצוי לנפגע או למיטיב בגין הוצאות רפואיות שקיבל.

כפי שהנפגע אינו זכאי כי המבטחת תפרע "אוטומטית" את חשבונות הטיפולים הפרטיים שקיבל, ותביעתו נבחנת על ידי בית משפט בכל מקרה ומקרה, כך גם תביעתו של המערער כמיטיב, צריכה להבחן פרטנית, ובית המשפט הוא שיקבע, בכל מקרה ומקרה, אם הנפגע-התובע זכאי לשיפוי עבור טיפול פיסיותרפיה פרטי שקיבל, שלא במסגרת קופת חולים, שהרי ככלל " אין הנפגע זכאי לפיצוי מהמזיק בגין הטיפולים רפואיים אותם הוא זכאי לקבל חינם מקופת החולים בה הוא חבר" -  ע"א 2099/94 חיימס נ' אילון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1) 529, 551-552 (1997). 

במתכונת אותה מבקש המערער לאכוף על המשיבה, אין גורם חיצוני המפקח על מספר הטיפולים שניתן ועל הצורך באותם טיפולים, להבדיל מטיפולים הניתנים על ידי קופת חולים על פי חוק בריאות ממלכתי. בנסיבות אלו, המשיבה רשאית הייתה להפסיק את ההסדר שהיה קיים בשעתו בינה לבין המערער, ואין לאכוף עליה להמשיך ולקבל את שירותיו של המערער בניגוד לרצונה.

4.         נוסיף ונציין כי זכות השיפוי של קופת חולים מכח חוק בריאות ממלכתית אינה כזכות השיפוי של המערער. סעיף 22  לחוק זה קובע כלהלן:

" קופת חולים או נותן שירותים, שנתנו שירותי בריאות למי שחלה או למי שנפגע ממזיק זכאים להיפרע את הטבת הנזק מהמזיק או ממבטחו או מכל אדם אחר, בשל חבותם לפי כל דין או לפי כל חוזה ביטוח, בסכום ההוצאות אשר הוציאו בפועל למתן שירותי הבריאות למי שנפגע או שחלה כאמור" .

וסעיף 2 לחוק מגדיר "נותן שירותים" כ" "מוסד רפואי כמשמעותו בסעיף 24 לפקודת בריאות העם, 1940".

המערער אינו עונה להגדרה זו.

5.         סיכומו של דבר, כי המערער אינו זכאי לאכוף על המשיבה המשך ההתקשרות עימו ודין הערעור להידחות.

לא מצאנו להיעתר לערעור שכנגד, הנסב על קביעת בית משפט קמא, לפיה היה על המשיבה ליתן למערער הודעה מוקדמת של חודש ימים על הפסקת ההסדר ביניהם.

אשר על כן, אנו דוחים את הערעור והערעור שכנגד, ומחייבים את המערער בהוצאות המשיבה בסך 8,000 ש"ח בצירוף מ.ע.מ. הפקדון שהופקד על ידי המערער יועבר למשיבה ע"ח הסכום שנפסק.