פסק-דין בתיק עא 3914/06

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופט א' אליקים, שניתן ביום 15.11.2006, בתיק אזרחי 12572/00, ולפיו חויבו המערערים לשלם למשיבה סך של 240,092 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.1.2001, וכן חויבו בתשלום הוצאותיה של המשיבה.

2.         ביום 23.3.1998 נערך ונחתם הסכם בין המערערים למשיבה ולפיו התחייבו המערערים לבצע עבור המשיבה עבודות לבניית שלד של אחד-עשר בניניים שבנתה המשיבה במעלות (להלן: "ההסכם").

            בטרם הושלמה עבודת בניית השלד של המבנים, שלחה להם המשיבה הודעה על ביטול ההסכם בשל הפרתו היסודית על-ידיהם, והמערערים עזבו את אתר הבנייה. בעקבות ביטולו של ההסכם הוגשו לבית משפט השלום תביעות שונות. המערערים הגישו לבית משפט השלום תביעה בתיק אזרחי 12572/00, בה עתרו לחייב את המשיבה לשלם להם עבור העבודות שבוצעו באתר עד לביטול ההסכם, ובסך הכול דרשו מהמשיבה לשלם להם סך של 374,000 ש"ח. המשיבה הגישה תביעה שכנגד שבה עתרה לחייב את המערערים לשלם לה פיצויים בגין הפרת ההסכם, בסך כולל של 481,236 ש"ח. סכום זה מורכב מפיצוי מוסכם על-פי הוראות ההסכם וכן מפיצוי בגין תשלומים שנאלצה המשיבה לשלם לקבלנים אחרים על מנת שישלימו את העבודות נשוא ההסכם.

3.         המשיבה הגישה גם בקשה לביצוע שיק על סך של 43,725 ש"ח אשר מסר לה, על-פי הנטען, המערער 2 להבטחת ביצוע העבודות נשוא ההסכם. המערער 2 הגיש התנגדות לבקשה לביצוע השיק, ומשזו התקבלה, הועבר התיק לדיון בבית משפט השלום בתיק אזרחי 20853/00. הדיון בתיק זה אוחד בהסכמת הצדדים עם הדיון בתביעה בתיק אזרחי 12572/00.

4.         בהתאם להסכם שנכרת בין הצדדים התחייבו המערערים להשלים את עבודות הבנייה לביצוע אחד-עשר מבני שלד של בניינים על-פי לוחות זמנים שנקבעו בנספח להסכם. בעיקרון מוסכם על הצדדים כי בתוך 60 יום ממועד מסירת הצו להתחלת העבודות ישלימו המערערים את בניית השלדים, וכי בתוך 90 יום מיום תחילת העבודה תושלם יציקת הקירות הכלולים בעבודות הפיתוח.

5.         בית משפט השלום קבע בפסק דינו המפורט כי ביום 5.4.1998 ניתן למערערים צו התחלת עבודה ביחס לששת הבניינים הראשונים. כן קבע כי העבודות ליציקת הרצפה לא הסתיימו במועד שנקבע על-פי הנספח להסכם, וכך גם ביחס לעבודות יציקת התקרה. בסופו של דבר, כך נקבע, לא עמדו המערערים במועדים שנקבעו, ולא מסרו את עבודות השלד בתוך 60 יום מקבלת צווי התחלת העבודה. עוד קבע בית משפט קמא כי המערערים הפרו את ההסכם בכך שלא העסיקו את כמות הפועלים לה התחייבו לפי ההסכם (ארבעה פועלים + בנאי בכל בניין לכל יום), וכי נמצאו ליקויים רבים בעבודות שבוצעו על-ידי המערערים עד ליום ביטול ההסכם.

            בהתאם קבע בית משפט קמא כי המשיבה הייתה זכאית, על-פי ההסכם, להורות על ביטול ההסכם בשל הפרתו היסודית. כן קבע כי המשיבה זכאית לפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם בגין אי-עמידה במספר הפועלים הנדרשים עבור כל בניין, וכן זכאית לפיצוי מוסכם בגין אי-עמידה במועדים להשלמת העבודות. בית משפט קמא גם קיבל את טענת המשיבה בדבר היקף התשלומים שנאלצה לשלם עבור השלמת העבודות החסרות, ובסך הכול קבע כי המשיבה זכאית לפיצויים מוסכמים בסך של 175,890 ש"ח בגין אי-מילוי הדרישה בדבר מספר פועלים, לפיצוי בסך של 174,250 ש"ח בגין 105 ימי איחור בהשלמת העבודות וכן הסכום שנדרש למשיבה להשלים את העבודות בצירוף פיצוי בסך 15% כפי שנקבע בהסכם - סה"כ 408,613 ש"ח. מהסכום הכולל הנ"ל (758,753 ש"ח) הפחית בית המשפט, על-פי המוסכם, את הסכומים שהגיעו למערערים בגין העבודות שבוצעו על-ידיהם (הסכום על-פי ההסכם - 682,110 ש"ח בניכוי הסך של 163,449 ש"ח ששולמו למערערים עד למועד ביטול ההסם דהיינו הפחית סך של 518,661 ש"ח), וקבע כי המשיבה זכאית לסך של 240,092 ש"ח. בית המשפט קבע כי יש לצרף לסך הנ"ל החזר הוצאות וכן הוצאות שכר טרחה בסך של 42,000 ש"ח + מע"מ.

6.         המערערים עותרים כי בית משפט זה יבטל את פסק דינו של בית משפט השלום ויחייב את המשיבה לשלם להם את הסכום כמפורט בכתב התביעה שהגישו כנגדה. לטענתם, טעה בית המשפט כאשר קיבל את גרסת המשיבה ביחס להפרות ההסכם. המערערים מבהירים כי לא קיבלו את צווי התחלת הבנייה במועדים כפי שנטען. כמו כן טענו כי העיכובים בביצוע העבודות נבעו ברובם ממחדליה של המשיבה עצמה, בין היתר בשל עיכוב באספקת ציוד וחומרים, עיכוב בביצוע עבודות שנדרשו כתנאי לתחילת עבודות השלד ועוד. למערערים טענות גם לגבי אופן ניהול הדיון בפני בית משפט קמא, ובמיוחד ביחס להגבלת החקירה הנגדית לעדי המשיבה. כן נטען כי המערער 2 התייצב לעדות מבלי שהיה מוכן לחקירה, מתוך הנחה שהדיון יידחה על-פי בקשת המשיבה, ועל כן התגלו סתירות בעדותו. המערערים טוענים כי בית המשפט היה צריך להתעלם מסתירות אלו ולהביא בחשבון את נסיבות מתן העדות.

7.         המשיבה תומכת בפסק דינו של בית משפט קמא ומבהירה במיוחד כי בית משפט קמא עשה ככל שביכולתו כדי לאפשר למערערים לנהל את משפטם כראוי. עוד הדגישה היא כי בית משפט קמא התחשב במצבו של המערער 2 ואפשר לו להפסיק את העדות ולהשלימה בישיבה נפרדת. המשיבה סבורה כי בית משפט קמא קבע כדין שהמערערים הפרו את ההסכם, וכי הייתה זכאית לבטלו בשל הפרתו, ועל כן מבקשת היא לדחות את הערעור.

8.         כפי שניתן לראות, עיקר טענותיהם של המערערים נוגעות לקביעות עובדתיות של בית משפט קמא. אין צורך לחזור על ההלכה לפיה לא בנקל תתערב ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית אשר בפניה נפרשה התשתית הראייתית ובפניה העידו העדים, היא הערכאה שהתרשמה ממהימנותם, והיא שקבעה את הממצאים העובדתיים. התערבות תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, ורק כאשר נפל פגם מהותי היורד לשורשו של עניין בהכרעתה או בקביעותיה של הערכאה הראשונה, או כאשר מדובר בקביעות ובמסקנות שאינן עומדות במבחן השכל הישר (ראו: ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594; ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב (2) 582, 594; ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים, פ"ד לב(2) 661; ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז(1) 661 י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין) 856). 

9.         במקרה הנוכחי איננו סבורים כי נפל פגם כלשהו בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא. בית משפט קמא פירט היטב כיצד הגיע לממצאים העובדתיים. חשוב במיוחד להדגיש כי בית המשפט נתן משקל רב לעובדה כי יומן העבודה שהיה אמור להיות בידי המערערים לא הוגש. בית משפט קמא ציין כי המערערים "בחרו להסתיר יומן זה מבית המשפט ומהצד שכנגד" (פסקה 44 לפסק הדין). לו היה מוגש היומן שנרשם בזמן אמת, ניתן היה ללמוד פרטים טובים יותר על מספר הפועלים שהתייצבו לעבודה בכל יום, אילו עבודות בוצעו בכל יום, האם נגרמו עיכובים שלא באשמת המערערים וכדומה.

            בית משפט קמא סמך על גרסת המשיבה ועל המסמכים שהציגה המשיבה, ובהיעדר מסמכים סותרים לא היה כל פסול בכך שהעדיף את תצהירי המשיבה ואת המסמכים שהגישה. על-פי מסמכים אלה נערך תחשיב ממנו ניתן היה ללמוד כמה פועלים היו באתר בכל יום, ובהתאם לאותו תחשיב קבע בית המשפט באופן ברור כי המערערים הפרו את ההסכם.

            בית משפט קמא גם קבע, תוך התבססות על המסמכים שהוצגו בפניו, לרבות הטבלה שהגישו המערערים בצירוף לסיכומיהם, כי המערערים לא עמדו במועדים שנקבעו להם. המערער 2 כשנחקר, לא יכול היה להציג ראיות על מועדי ביצוע העבודות השונות, ובית המשפט ציטט בהרחבה את הדברים שנאמרו בפרוטוקול הדיון. גם לאחר שהופסקה חקירתו של המערער 2 וניתנה לו האפשרות לבדוק את העובדות ולהעיד עליהן בישיבה החוזרת, לא היו בפיו תשובות מדויקות יותר והסברים לעיכובים השונים.

10.        נציין גם כי טענת המערערים כי חלק ניכר מהעיכובים נגרם בעטייה של המשיבה ועובדיה, לא הוכחה בראיות. כאשר נשאל המערער 2 אם בידיו מסמכים כלשהם המעידים שדרש בזמן אמת אישור על עיכובים ועל דחיות כלשהם, לא הייתה בפיו תשובה, וכל שיכול היה להגיד היה כי ביקש ממנהלי המשיבה לחתום על היומנים, אך הללו סירבו. את היומנים עצמם ואת הרישומים שרשם בהם, לטענתו, על סיבות העיכוב ועל סירוב מנהלי המשיבה לחתום, לא הציג המערער, ולכן צדק בית המשפט כשלא מצא לקבל את הגרסה הנ"ל של המערער 2.

11.        חשוב להזכיר כי בית המשפט בפסק דינו הביע את דעתו בצורה ברורה על מהימנות עדותו של המערער 2. דברים אלה, שאינם שגרתיים בפסקי דין, ראוי להביא כלשונם:

התובע בישיבת ההוכחות מיום 28/1/04 העיד עדות מביכה, הוא הקריא לכאורה תשובות ממסמכים שהסתבר בדיעבד כי תוכנם שונה, ומשהסתבר כי משאלה לשאלה התשובות הולכות ומערערות את אמינותו של התובע, הפסקתי את חקירתו הנגדית ביוזמתי. משפט המפתח להבנת עדותו נאמר מפיו בישיבה הנדחית כמתואר בעמ' 27 "אני משיב ומבקש שבית המשפט לא יתייחס לחקירה שלי מהישיבה הקודמת כיוון שלא הייתי מוכן ולא קראתי שום דבר". האם בשם אמירת האמת צריך להיות מוכן או אולי בדיוק להפך (ההדגשה במקור).

12.        למערערים לא היו טענות ראויות מדוע שלא לפסוק לחובתם את הפיצוי המוסכם על-פי ההסכם. צריך לזכור כי ההסכם עצמו נחתם לאחר שהועבר לעיון המערערים, ואלה התייעצו עם עורך דינם בטרם חתמו על נוסח ההסכם. בהסכם הוספו שינויים בכתב יד אשר הוכנסו לבקשת המערערים. המערערים היו מודעים לכל פרטי ההסכם, לרבות לחובתם לעמוד בלוחות הזמנים ולפיצוי שיידרש מהם אם לא יעשו כן.

13.        חככנו בדעתנו אם היה מקום לפסוק למשיבה פיצוי מוסכם הן בגין האיחור בהשלמת העבודות והן בגין הפרת חובתם של המערערים להעסיק בכל יום, בכל מבנה, ארבעה פועלים לפחות. הדרישה למספר מינימלי של עובדים נועדה לכאורה כדי להבטיח עמידה בלוח הזמנים, והתחבטנו אם אין מדובר בפיצוי כפול בגין אותה הפרה, מה עוד, שלצד שני הפיצויים המוסכמים הנ"ל, נפסק פיצוי מוסכם נוסף בשיעור של 15% מערך העבודות שהושלמו על ידי המשיבה - וראה בנושא זה ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד מו(1) 115 (1991); ע"א 2036/94 טרבלסי נ' טרבלסי, פ"ד נג(1) 457 (1999). טענה זו לא הועלתה על-ידי המערערים בפני בית משפט קמא ואף לא בפנינו, ולא מצאנו מקום לפסוק בה מיוזמתנו. נוסיף כי למשיבה היה הסבר מדוע נדרש פיצוי הן בגין אי-עמידה במועדים והן בגין הפרת החובה למספר פועלים מינימלי, ובמיוחד הדגיש בא כוח המשיבה כי בהסכם עצמו היו הצדדים מודעים לפיצוי הנפרד שנקבע בגין כל הפרה, ואף הדגישו בהסכם כי הפיצוי בגין אי-עמידה בדרישה לארבעה פועלים "מותנה באי-עמידה בלוחות הזמנים". משמע הצדדים הסכימו למעשה כי אם המערערים לא יעמדו בלוחות הזמנים שנקבעו, הם צפויים לשאת בפיצוי מוסכם הן בהתאם להוראות הנוגעות לפיצוי בגין עיכוב בעבודות והן בהתאם להוראות הפיצוי המוסכם בגין הפרת הדרישה למספר פועלים מינימלי.