פסק-דין בתיק עא 3846/06

א.         הערעור שבפנינו הוא על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת הגב' כ. ג'דעון) מיום 3.10.06 בת.א 6403/02 שלפיה נקבע כי על המערערת לשאת בפיצוי המשיבה מס' 2 בגין תאונת הדרכים בה נפגעה ביום 14.7.96 בהיותה נוסעת ברכב השייך למשיב מס' 3.

תביעתה של המשיבה מס' 2 כנגד קרנית (המשיבה מס' 1) נדחתה וכן גם נדחתה ההודעה לצד שלישי שנשלחה על ידי קרנית כנגד המשיב מס' 3.

ב.         רכבו של המשיב מס' 3 היה מבוטח במועד אירוע התאונה בביטוח חובה כדין אצל המערערת.

עקב התאונה הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה כנגד המשיב מס' 3 וביום 1.7.97 הוא הודה בכך שנהג ברכבו בחוסר זהירות וגרם לתאונה הנדונה והורשע על פי הודאתו בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות והתנהגות הגורמת נזק, ונדון לפסילה ולתשלום קנס.

ג.          בדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא טען המשיב מס' 3 כי הרכב נגנב ממנו בעת התאונה וביקש להתיר לו הבאת ראיות לסתור לפי סעיף 42ג' לפקודת הראיות, ובקשתו נתקבלה.

ד.         בהחלטתה קבעה כב' השופטת קמא כי האחריות לנזקי התאונה מוטלת על המערערת משום היותו של המשיב מס' 3 הנהג אשר נהג ברכב בזמן התאונה, או לחילופין, עקב היות הנהג אשר נהג ברכב בזמן התאונה מורשה מטעמו של המשיב מס' 3 לנהוג ברכב.

ה.         בית משפט קמא הוסיף וציין שפסק הדין שהרשיע את המשיב מס' 3 הוא פסק דין חלוט, וכי ממצאיו ומסקנותיו מהווים ראיה לכאורה בהליך זה לפי סעיף 42א(א) של פקודת הראיות. כמו כן קבעה השופטת קמא שלמרות הרשות שניתנה למשיב מס' 3 להביא ראיות לסתור את מסקנותיו של ההליך הפלילי, הוא לא טרח להביא עדויות בענין זה.

ו.          בפיסקה 16 של ההחלטה כותבת כב' השופטת קמא :

"המסקנה העולה מהאמור לעיל היא כי אף אם איגור הוא זה שנהג ברכב בזמן התאונה, או אדם אחר, שמסיבות שונות, זהותו אינה נחשפת לא על ידי איגור ולא על ידי התובעת, הרי משלא נסתרה החזקה כי השימוש ברכב נעשה ברשות, אז האחריות לכיסוי נזקיה של התובעת חלה על חברת הביטוח אררט על פי תעודת הביטוח  שהונפקה על ידה".

בשים לב לכך גם נגזרה החלטתה של כב' השופטת קמא כי יש לדחות את התביעה כנגד קרנית (המשיבה מס' 1).

ז.          על כך מונח בפנינו ערעורה המפורט של חברת אררט המלינה על החלטתה של כב' השופטת קמא וטוענת שהיה מקום להטיל את החבות על קרנית.

כן טוענת היא שיש לקבוע שהמשיב מס' 3 לא נהג ברכב בזמן התאונה אלא נהג אחר שזהותו אינה ידועה, ולכן יש לדחות את התביעה כנגד המערערת (אררט) בהעדר כיסוי ביטוחי ולחייב את קרנית בנזקי המשיבה מס' 2, ולחילופין, לדחות את התביעה כליל משלא נתקבלה גרסתה של המשיבה מס' 2 כי המשיב מס' 3 הוא שנהג ברכב.

ח.         באי כח הצדדים עשו מלאכתם נאמנה והגישו בפנינו עיקרי טיעון מפורטים ותיקי מוצגים, ובנוסף גם האזנו היום לטיעוניהם בעל פה.

ט.         סבורים אנו שדין הערעור להידחות.

הנקודה העיקרית במקרה זה שבפנינו היא שהמשיב מס' 3 הועמד לדין פלילי, והורשע ביום 1.7.97 לפי הודאתו בכך שהוא נהג ברכבו בחוסר זהירות וגרם לתאונה.

מכאן, תחולתו של סעיף 42א(א) של פקודת הראיות:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

אכן סעיף 42ג' של פקודת הראיות מאפשר הבאת ראיות לסתור, ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

כב' השופטת קמא איפשרה למשיב מס' 3 להביא ראיות לסתור (בש"א 12348/04) ואולם, כפי שקבעה כב' השופטת קמא, לא טרח המשיב מס' 3 להביא עדויות כדי לסתור את מסקנותיו של ההליך הפלילי, למרות האפשרות שניתנה לו.