פסק-דין בתיק עא 3791/06

א.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ר. חדיד) מיום 22.10.06 (ת.א. 20000/04) שלפיו נדחתה תביעתה של המערערת כנגד המשיבה בגין החזר תשלום הארנונה בסכום של 52,169 ש"ח ששילמה המערערת, תחת מחאה, עבור שתי חלקות קרקע שבבעלותה הידועות כגוש 11609, חלקות 2 ו-50, בקרית אתא (להלן: "החלקות") לחודשים נוב' 2002-דצמ' 2003.

ב.         העובדות הצריכות לעניין הינן אלה:

המערערת השכירה לשוכרת חברת ש.ג. בועז (להלן: "השוכרת") את החלקות הנ"ל             לתקופה של שנתיים מיום 1.11.02 עד 31.10.04.

השוכרת השתמשה בחלקות אלה כתחנה למיחזור אשפה, ללא רשיון לניהול עסק, ולכן        הוציאה כנגדה המשיבה (העירייה) צו הפסקה מינהלי.

השוכרת פינתה את הנכס בטרם הסתיימה תקופת השכירות החוזית, אם כי קיימת מחלוקת בין המערערת לבין המשיבה מהו המועד שבו פינתה השוכרת את הנכס.

השוכרת לא שילמה את חוב הארנונה למשיבה ולכן דרשה המשיבה את חוב הארנונה מן המערערת, וזו שילמה למשיבה את חוב הארנונה, תחת מחאה, ולאחר מכן הגישה תובענה לבית משפט קמא לחייב את המשיבה להחזיר לה את סכום הארנונה הנ"ל בתוספת 2,000 ש"ח הוצאות שנגרמו למערערת כתוצאה מפעולות המשיבה כנגדה.

ג.          כאמור כבר לעיל, היתה מחלוקת בין בעלי הדין באשר לשאלה מהו המועד שבו פינתה השוכרת את הנכס.

לטענת המשיבה, פינתה השוכרת את החלקות הנ"ל באפריל 2003 ומכאן שהחזיקה בנכס פרק זמן של פחות משנה ומשום כך חייבת המשכירה-המערערת בתשלום דמי הארנונה לפי סעיף 326 של פקודת העיריות.

לעומת זאת טוענת המערערת כי השוכרת החזיקה בנכס שנה אחת (עד נוב' 2003), ובנוסף טוענת המערערת שלעניין סעיף 326 של פקודת העיריות, התקופה הקובעת היא תקופת השכירות החוזית המצוינת בהסכם, ולא התקופה שבה החזיק השוכר בפועל בנכס.

            מחלוקת נוספת בין בעלי הדין מתמקדת בשאלה האם מסרה המערערת הודעה למשיבה- העירייה על כך שהיא השכירה את החלקות נשוא הדיון ועל כך שהחזקה בחלקות אלה מצוייה בידי השוכרת.

ד.         בפסק דינו קבע בית משפט קמא שמתן הודעה בכתב לעירייה על העברת החזקה בנכס עקב השכרתו לתקופה העולה על שנה (לפי סעיפים 325 + 326 של פקודת העיריות) הוא תנאי מהותי למתן פטור למשכיר מן הארנונה החלה על הנכס (הואיל וסעיף 325 של פקודת העיריות מחייב הודעה בכתב דווקא).

בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי בנה של המערערת ציין בתצהירו (ת/1) שהוא מסר הודעה בכתב לעירייה בסמוך לחתימת הסכם השכירות וצירף את חוזה השכירות, ואילו בחקירתו הנגדית העיד בנה של המערערת שהוא לא שלח מכתב לעירייה, אלא הגיע לעירייה ומסר העתק מן החוזה בעירייה.

בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי מדובר בסתירה מהותית בגירסת בנה של המערערת. מסקנת בית משפט קמא הייתה שלא עלה בידי המערערת להוכיח כי נתנה הודעה לעירייה בדבר העברת החזקה בחלקות לידי השוכרת, ולכן נדחתה התביעה.

כמו כן, חייב בית משפט קמא את המערערת לשלם למשיבה שכ"ט בסכום של 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

ה.         שתי הערות אגב הוסיף בית משפט קמא בפסק דינו:

ההערה האחת: לשאלה האם חלה חובת תשלום הארנונה על הבעלים או על השוכר המחזיק בנכס - ציין בית משפט קמא שהתקופה הרלוונטית היא תקופת השכירות החוזית, ולא התקופה שבה מחזיק השוכר בפועל בנכס.

ההערה השנייה: עצם העובדה שהמערערת לא הגישה השגה על החלטת המשיבה לחייבה בארנונה, אין בה כדי למנוע מן המערערת, לדעת בית משפט קמא, להגיש תובענה לבית המשפט וזאת כשעסקינן בנושאים עקרוניים בעלי חשיבות כללית וציבורית ( ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773).

ו.          בערעורה טוענת המערערת שבית משפט קמא שגה בכך שייחס משמעות לא נכונה לדברי בנה של המערערת בתצהירו (ת/1), כשלמעשה הכוונה היא שלא נשלח מכתב לעירייה אלא שהבן הגיע למשרדי המשיבה ונתן הודעה על שינוי החזקה בנכס באמצעות דיווח בכתב וצירוף חוזה השכירות.

לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא משקבע כי קיימת סתירה בין תצהיר בנה של המערערת לבין עדותו בחקירתו הנגדית.