פסק-דין בתיק עא 374/08

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט שחורי) מיום 30.1.08 בו חוייב המערער לשלם למשיב סך 9,884 ש"ח מכוח ערבותו על פי שטר חוב לחוזה שכירות, בגין חובות ונזקים שהותיר אחריו השוכר למושכר.

כן נסב הערעור על החלטת ביניים בה הוחלט לחייב את המערער בהוצאות עקב אי התייצבותו לדיון.

1.         הורתה של התביעה בבקשה לביצוע שטר חוב, שאין חולק שהמערער חתום עליו כערב.

ביום 25.11.04 נחתם חוזה שכירות בין המשיב ואחיו כמשכירים לבין מר אבי חגי כשוכר. הסכם השכירות התייחס לדירה ברח' דרך הים 31 בחיפה, והמערער חתם כערב על שטר חוב להבטחת התחייבויות השוכר על פי הסכם השכירות.

עם סיום השכירות, עזב השוכר את הדירה, ולטענת המשיב, הותיר אחריו חובות (ארנונה, חשמל, מים), גרם נזקים לדירה, ואף גנב ריהוט ופריטים מהדירה.

2.         ביום 25.12.05 הגיש המשיב ללשכת ההוצל"פ את שטר החוב, כאשר בגוף השטר לא רשם את המוטב/הנפרע ולא נרשם זמן הפירעון. ביום 12.2.06 צירף המשיב מסמך ובו פירוט הנזקים והסכומים בסך של כ-27.000 ש"ח. ביום 19.2.06 הגיש המערער התנגדות לביצוע שטר וטען כי השטר ניתן לבטחון בלבד, כי יש לברר מדוע לא נעשתה פניה לעושה השטר וי לברר את היקף החוב. ניתנה רשות להתגונן והתיק הועבר לבית משפט השלום.

המשיב ואחיו הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו על תצהיריהם ואילו המערער הודיע כי אין בדעתו להגיש תצהיר עדות ראשית.

3.         בית משפט קמא קיבל באופן חלקי את התביעה. נדחתה טענת המערער לפגם בשטר מאחר שהטענה הועלתה רק בשלב הסיכומים. נדחתה טענת המערער כי היה על המשיב לדרוש את החוב מהשוכר, שכן מדובר בערבות שטרית ולא בערבות חוזית עליה חל סעיף 8 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967. נתקבלה טענת המערער כי אין לחייב אותו בעלות הריהוט שהמשיב טען כי השוכר נטל מהדירה, כיוון שפריטי הריהוט לא צויינו בחוזה השכירות. כן נדחתה טענת המשיב לפיצוי בגין היעדר הודעה מוקדמת, כיוון שהשוכר עזב עם תום תקופת השכירות ולא לפני כן.

סיכומו של דבר, שבית משפט קמא הכיר בחובות ובנזקים כלהלן:

הפרשי שער בסך 284 ש"ח (במקום 400 ש"ח); חוב ארנונה בסך 5,181 ש"ח (לא הוכרו הוצאות הגביה); מיסי ועד בית בסך 960 ש"ח; חוב גז - 102 ש"ח; חוב חשמל 146.50 ש"ח; חוב מים - 270.30 ש"ח; צביעת הדירה - 2,500 ש"ח; תיקון מנעולים והחלפתם - 400 ש"ח.

המערער חוייב בשכ"ט בסך 2,000 ש"ח בצירוף מ.ע.מ. בלבד, בהתחשב בליקויים באופן הגשת התביעה וב

על פסק הדין, נסב הערעור דכאן.

4.         המערער השיג על כל תג ותג בפסק דינו של בית משפט קמא.

לטענת המערער, היה על בית המשפט לדחות את התביעה בהיעדר יריבות בעילה שטרית. הטענה אמנם הועלתה בשלב הסיכומים אך מדובר בטענה משפטית שניתן להעלותה בכל עת. לטענת המערער, בית המשפט התיר למשיב להציג ראיות בלתי קבילות: לא הוצגה ראיה לכך ששולם חוב ארנונה, והיה על המשיב להודיע לעירייה מלכתחילה שעליה לחייב את השוכר בארנונה, שאז היתה העירייה נוקטת בהליכי גבייה ישירות נגד השוכר. המשיב לא הציג ראיה קבילה בדבר תשלום מיסי ועד בית, תיקון מנעולים ותשלומים בגין מים, גז וחשמל. לא הוצגה ראיה בדבר סיוד הדירה, ולא הוכח כי היה צורך בצביעה כזו, מה עוד שסעיף 16א' להסכם השכירות מחייב סיוד הדירה ולא צביעתה, שהיא יקרה יותר.

הוסיף המערער וטען  כי היה על המשיב לעשות שימוש בשלוש ההמחאות שנתן לו השוכר להבטחת התשלומים לרשויות לפי סעיף 11ב' להסכם השכירות. כן טען כי התביעה הוגשה בשיהוי וכי שכ"ט בסך 2,000 ש"ח שבו חוייב המערער אינו "מופחת" כפי שציין בית משפט קמא.

5.         כאמור, המערער השיג על כל תג ותג בפסק דינו של בית משפט קמא. אפילו לגבי הפרשי שער הדולר טען המערער כי " שערי החליפין השונים של הדולר ודאי שאינם בידיעה שיפוטית". ולא היא. השערים היציגים של הדולר הם בבחינת ידיעה שיפוטית.

דין הערעור להדחות על כל ראשיו וסעיפיו, ואנמק בקצרה את מסקנתי.

6.         המשיב היה רשאי להשלים את שם הנפרע בשטר שנמסר על ידי השוכר, בהתאם לסעיף 19 לפקודת השטרות. הדבר לא נעשה מן הטעם הפשוט שהמערער לא העלה את הטענה לכל אורך הדרך. המדובר בענין טכני גרידא, שניתן היה לתקנו על אתר, במהלך הדיון, כפי שהסכים גם ב"כ המערער בטיעון בפני.

7.         המערער הודיע בפתח הדיון בפני בית משפט קמא כי " הנתבע לא יעיד ולא נטען שיש להתחשב בתצהיריו כתצהיר עדות ראשית". מכאן, ושלא כפי שנטען בכתב הערעור, המערער ויתר על גרסה או על טענה כלשהי שהעלה בשעתו בבקשת הרשות להתגונן. שלא כפי שטען ב"כ המערער בפני, בבקשת הרשות  להתגונן לא הועלתה הטענה שהשטר ניתן להבטחת דמי השכירות בלבד, ומכל מקום, הטענה עומדת בסתירה לסעיף 8א להסכם השכירות שם נקבע כי שטר החוב נועד " להבטחת בצוע כל התחייבויותיו של השוכר על פי חוזה זה".