פסק-דין בתיק עא 3719/06

• השופטת ש' וסרקרוג, ס' נשיאה :

1.         ערעור על פסק-דין של בית משפט השלום בחיפה  (כב' השופט מר דניאל פיש), מיום 17/8/06  בת"א 5394/02, לפיו נקבע כי היו הפרות שונות מצד המשיב כדייר מוגן, אשר מזכות את המערערת כבעלים של המושכר להביא לפינויו של המשיב ממנו. ואולם בית המשפט הורה על סעד מן הצדק בהתחשב בנסיבותיהם האישיות של המשיב ובת זוגו, וכן איפשר  לבעלי הדין להגיע להסדר לצורך המשך הישארותו של המשיב במושכר. הסעד מן הצדק שנקבע הוא דמי השכירות אותם חייב המשיב לשלם למערערת, בהתאם לרישומיה, וזאת תוך 90 ימים ממועד מתן פסק-הדין.

הרקע והנסיבות הצריכות לעניין :

2.         בין המערערת  (להלן: המועצה ) לבין המשיב ומר שפיר יוסף, אחיו של המשיב (להלן:  יוסף שפיר ), נחתם ביום 11/2/81 הסכם לשכירות מוגנת (להלן: ההסכם ) של חנות בחלקה 276 בגוש 10102 בכיכר הנשיא בפרדס חנה כרכור (להלן: הנכס ).

3.         בשנת 2002 הגישה המועצה תביעה לסילוק יד נגד שני הנתבעים: המשיב ומר יוסף שפיר. 

            המועצה הגיעה להסדר פשרה עם יוסף שפיר, במסגרת ת"א 5304/02, אשר קיבל תוקף של פסק-דין ביום 5/1/05.

המועצה ציינה בבית משפט קמא כי היא מבקשת להמשיך את התובענה כנגד המשיב, וזאת מאחר שמדובר בשני נתבעים שונים המחזיקים בנכס שחולק (להלן יכונה חלקו של המשיב בנכס - המושכר ), וכי הנסיבות לגבי כל אחד מהן שונות בתכלית.

טענות בעלי הדין בבית משפט קמא :

4.         המערערת טענה כי המשיב מפר את ההסכם וכי בשל הפרותיו, אשר לגביהן נמסרו למשיב גם הודעות בכתב, זכאית היא לסילוק ידו של המשיב מן המושכר. טענות ההפרה כללו פיגור בדמי שכירות, ביצוע שינויים במושכר והעברת השכירות במושכר לצד ג' מבלי לקבל הסכמה של המועצה וזאת במהלך השנים 1995 ו- 1996. הפרה זו היא הפרה נמשכת וגם לאחר הגשת התובענה המשיך המשיב בהשכרת המושכר לידי צד ג', ולצורך כך הציגה המועצה הסכם שכירות מיום 21/4/04. למרות פניותיה החוזרות של המועצה, המשיך המשיב בהפרותיו.

5.         המשיב טען כי לא בוצעו שינויים במושכר וכן טען כי השכרת המושכר לצד ג' הייתה בידיעת המועצה ורק עקב חילופין בהנהלת הרשות המקומית ועירוב גוף חיצוני מטעמה של המועצה (הכוונה כנראה לחברה הכלכלית) נדרש הפינוי האמור. עוד טען המשיב כי הנכס חולק לשניים בהסכמת המועצה ובאישורה, כך שכפי שבוטלה תביעת הפינוי כנגד אחיו, היה על המועצה לנהוג כלפיו בדרך דומה. המשיב הוסיף והסביר כי השכרה לצד ג' נעשתה בשל מחלת אשתו וחוסר האפשרות שלו לעבוד במושכר משנת 1993. עדכון מתאים על כך נמסר למועצה וכן תשלום הארנונה שולם ישירות אף הוא על ידי השוכר-צד ג'.

פסק-הדין של בית משפט קמא :

6.         בית משפט קמא קבע כי היו הפרות של ההסכם מצד המשיב, אשר מבססות את תביעת הפינוי. לעניין פיצול הנכס לשתי חנויות, קבע בית המשפט כי הדבר נעשה על דעת המועצה ובהסכמתה. מן הטעם האמור גם הסכימה המועצה לבטל את תביעת הפינוי כנגד אחיו של המשיב.

            בית המשפט קיבל את טענת המועצה בדבר אי תשלום דמי שכירות וכן העברת הנכס לצד ג' ללא הסכמת המועצה וללא ידיעתה.

            לעניין מתן הסעד מן הצדק הדגיש בית המשפט, במסגרת הפירוט העובדתי של הראיות שהובאו בפניו, ציין בית משפט קמא שהמשיב העיד שאשתו חלתה במחלה ממארת וכי הוא עצמו לא יכול היה להמשיך ולעבוד במושכר. לפיכך לא היה מנוס מלהשכיר את המושכר לצד ג'. על פי לשונו: " המיסים אכלו אותנו וניסינו לצאת מזה". ובהמשך העיד המשיב:

"... אני עבדתי בחברת חשמל כנהג שכיר דרך קבלן. אני לא פנסיונר.

כל הפנסיה שלי שרפתי בתוך החנות הזו. מכרתי בית בפרדס חנה

עם דונם וחצי אדמה בשביל לשלם את החובות של החנות. היה מיתון

עמוק פרצו לנו שלוש, ארבע פעמים, המועצה לא נתנה שומרים ולא

כלום. לצערי הגדול גם עכשיו לא מי יודע מה".