פסק-דין בתיק עא 3519/06

א.         בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-משט השלום בחיפה (כב' השופט מר מ. רניאל) מיום 29.5.06 בתיקים מאוחדים 8710/00 + 8715/00, וכן על החלטתו מיום 8.11.05.

ב.         אלה העובדות הצריכות לענין:

ביום 5.4.2000, הגיש המערער-שכנגד, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") בת.א. 8710/00 תובענה כספית על סך 223,604 ש"ח,  כנגד תיקרקיר חברה לעבודות בניה בע"מ (להלן: "החברה") ונגד מנהלה מר מאיר אבוקרט שערב לחשבון החברה (להלן: "מאיר").

בת.א. 8715/00 הגיש הבנק תביעה כספית נוספת ע"ס 24,056 ש"ח כנגד מאיר וכנגד גאולה אבוקרט (להלן: "גאולה") בגין יתרת חובה שנותרה בחשבונם המשותף של מאיר וגאולה בבנק.

ביום 29.5.03 הגישו החברה, מאיר וגאולה תביעה - שכנגד על סך 750,000 ש"ח נגד הבנק כשטענתם, בעיקרו של דבר, היתה שהבנק התנה שירות בשירות בפתיחתן של תוכניות חסכון וקרנות נאמנות על שם מאיר וגאולה, ובנוסף לכך, טענו הם במסגרת התביעה - שכנגד, כי הבנק ייעץ למאיר לרכוש קרנות נאמנות ספקולטיביות, של הבנק עצמו, מבלי ליידע אותו אודות הסיכונים הכרוכים בכך, וכתוצאה מכך נגרמו למאיר נזקים כספיים, שאותם, כך נטען, יש לקזז מיתרת החובה.

ג.          כעולה ממהלך העניינים המתואר בפרק "הרקע" בפסק דינו של בית-משפט קמא, אוחד הדיון בתיקים הנ"ל.  בנוסף נקבע גם שתחילה תידון שאלת חבותו של הבנק כלפי החברה, מאיר וגאולה, וככל שתוכר חבות הבנק כלפיהם, יהא צורך לדון בשיעורו של הנזק שנגרם, שאותו יש לקזז מיתרת החובה שלהם כלפי הבנק.

בית-משפט קמא מציין ששלושת החשבונות של המערערים, דהיינו, החשבון הפרטי והעסקי, וכן חשבון החברה, נדונו כאחד.

ד.         טענת המערערים בפני בית משפט קמא היתה שעל הבנק לפצותם בשים לב לכך שהבנק התנה, שלא כדין, שירות בשירות , בפתיחת 8 תוכניות חסכון וכן 6 קרנות נאמנות.

כמו כן, ביססו המערערים את תביעתם על עילה נוספת: רשלנות וחוסר תום לב בפתיחת קרנות הנאמנות הספקולטיביות בשעה שהבורסה היתה בירידה.

ה.         בהחלטתו מיום 8.11.05 דחה בית משפט קמא את טענת הבנק כאילו התיישנו תביעות המערערים וכן הוסיף וקבע שאין מקום לטענת המניעות.

בהמשך, דן בית-משפט קמא, בהרחבה, בטענה שהעלו המערערים בדבר התניית שירות בשירות.

בין יתר הדברים קבע בית-משפט קמא כי מן הראיות עולה, שבעוד שמאיר העיד כי היה תלוי בבנק לגמרי, הרי למעשה הוא ניהל חשבונות גם בבנק דיסקונט וגם שם היו לו תוכניות חסכון.

מלבד העובדה שפתיחת תוכניות חסכון במצב של יתרת חובה היתה דרך פעולה שמאיר נקט בה מסתבר שהוא גם לא היה תלוי לגמרי בבנק לאומי לצורך המשך פעילותו, והוא יכול היה לפעול באמצעות בנק דיסקונט, ללא כל כפיה והתנייה.  (עמ' 10 של ההחלטה).

עוד הוסיף בית-משפט קמא וקבע:

"הנתבע הוא איש עסקים  היודע לנהל את עסקו, ונראה כי טענותיו נוצרו לא על-ידו אלא על-ידי אנשי המקצוע שמצאו שבנסיבות אלה, ניתן לטעון טענות של התניית שירות בשירות, כאשר הנתבע עצמו אינו נותן לטענות אלה את התשתית הראייתית".  (עמ' 14 להחלטה).

בהמשך, עמ' 14 של ההחלטה, מוסיף בית-משפט קמא (פיסקה 4(ח)) שהתוצאה מעדותו של מאיר היא שלקביעת העובדות שבתיק אין להסתמך על דבריו, אלא רק על מה שעולה מתוך המסמכים.

בסיכום דיונו המפורט בעילת התביעה של התניית שירות בשירות, כותב בית משפט קמא:

" על פי מסקנותיי דלעיל, לא היתה התניית שירות בשירות ברכישת תוכניות החסכון וקרנות הנאמנות. בעיקר קבעתי, כי הנתבעים בחרו בעצמם ליצור חסכונות על חשבון יתרות חובה, לא היתה קורלציה בין תנודת מסגרות האשראי לרכישת תוכניות החסכון ופדיונן, ועקב חוסר אמינותו של הנתבע, לא הוכח שהיתה דרישה כזו. על כן, אני דוחה את תביעת הנתבעים בעילה של התניית שירות בשירות". (עמ' 25 של ההחלטה).

ו'.         מכאן עבר בית-משפט קמא לדון בטענה הנוספת שהעלו המערערים בתביעתם וזאת בכל הנוגע לייעוץ רשלני מצד הבנק לגבי רכישת קרנות נאמנות.