פסק-דין בתיק עא 3504/06

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת חנה לפין-הראל) שניתן ביום 7.5.06.

השופט יצחק עמית [אב"ד]

1.         המערער ניהל אצל המשיב חשבון בנק בסניף ראמה. בגין יתרת החוב בחשבון הגיש המשיב נגד המערער ושלושה ערבים תביעה בסדר דין מקוצר על סך 52,469 ש"ח (ת"א 3419/89 בבית משפט בעכו, להלן: " התביעה הראשונה", מע/1 בתיק המוצגים).

ביום 2.5.96 הגיעו הצדדים להסכמה כי יינתן פסק דין לזכות הבנק, אך בהפחתת סכומים שנגבו על ידי הבנק בהליכים בהם נקט כנגד מושכי שיקים של צדדים שלישיים, שהופקדו ע"י המערער בחשבונו. בהתאם לרשימה של 13 שיקים שהעביר הבנק למערער ולבית המשפט, הופחת מסכום התביעה סך של 27,956 ש"ח, ובית המשפט (כב' השופט אלטר) חייב את המערער והערבים לשלם למשיב סך של 24,513 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 21.7.89.

המערער סילק את החוב מושא פסק הדין בתביעה הראשונה ותיק ההוצאה לפועל כנגדו נסגר.

2.         ויהי לאחר הדברים האלו, נתברר כי עוד לפני מתן פסק הדין בתביעה הראשונה, הבנק גבה סכומים נוספים, בגין שיק ע"ס 15,000 ש"ח ז"פ 10.11.88, שנמשך על ידי צדדי ג' לפקודת המערער והופקד בחשבון (להלן: " השיק"). עובר למתן פסק הדין, טען הבנק כי לא נגבו כספים בגין שיק זה, וממילא הסכומים שנגבו על ידו, לא נזקפו לזכות החשבון ולא הופחתו מסכום פסק הדין בתביעה הראשונה.

נחלקו הצדדים באשר לסכום הכולל שגבה הבנק בגין השיק.  המערער טען כי המשיב גבה מהצדדים השלישיים סך של 10,907 ש"ח (=5,619 ש"ח + 2,147 ש"ח + 3,744 ש"ח) ואילו המשיב טען כי הסכום שנגבה עומד ע"ס 9,471 ש"ח, שמתוכם הופקד סך של 4,455 ש"ח בלבד לחשבון המערער, והיתרה הועברה לעו"ד האני פראג',  שייצג את הבנק בהליכי הגבייה, ע"ח שכר טרחתו.

על רקע זה, הגיש המערער תביעתו בבית משפט קמא ובה עתר לחייב את המשיב במלוא שווי השיק בסך 15,000 ש"ח בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 10.11.88. כן טען המערער בתביעתו, כי המשיב התרשל ולא פעל בסבירות ובנאמנות לגביית מלוא סכום השיק.

בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי הבנק הטעה את המערער ואת כב' השופט אלטר, שנתן את פסק הדין בתביעה הראשונה, בכך שטען כי לא נגבו כספים בגין השיק. כן נקבע, כי אילו ידע כב' השופט אלטר שהבנק גבה כספים בגין השיק " יש יסוד סביר להניח שהיה פועל לצרף את התשלומים שנגבו להפחתה מסכום התביעה המקורית". אלא, שבסופו של דבר דחה בית המשפט את התביעה בהעדר נזק שנגרם לתובע. זאת, מאחר שקיבל דברי נציג הבנק כי הבנק מחל בשנת 1999 על יתרת חוב של התובע, בסכום של 320,000 ש"ח.  בית המשפט ציין כי סכום זה נראה "קצת דמיוני" אך התובע לא התמודד עם טענה זו וכי לא ניתן ללמוד כי בסופו של דבר לא נלקחו סכומי השיק שנגבו בחשבון, עת מחל הבנק על חובו של המערער.

על כך נסב הערעור שבפנינו.

3.         המערער טען כי היה זכאי לקבל לידיו את כל הסכומים שנגבו על ידי המשיב, וכי המשיב התרשל בכך שהפסיק לגבות כסף בגין השיק, ולא היה רשאי לסגור את תיק ההוצל"פ כנגד הצד השלישי ללא הסכמתו. כן טען המערער, כי משנסגר תיק ההוצל"פ כנגדו בגין פסק הדין בתביעה הראשונה, הדבר מוכיח שפרע את מלוא חובו על פי פסק הדין ואין בסיס לטענת המשיב כי נמחל לו חוב כלשהו.

המשיב טען כי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל בהם נקט כנגד הצדדים השלישיים מושכי השיק, עלה בידו לגבות סכומים מזעריים יחסית, מאחר שהצדדים השלישיים הוכרזו כחייבים מוגבלים באמצעים והיו במסגרת איחוד תיקים. בנסיבות אלו, ומשיקולים עסקיים של העדר סיכויי גבייה, סגר הבנק את תיק ההוצל"פ כנגד הצדדים השלישיים. מכל מקום, משמחל על יתרת חוב של המערער בסכום של כ-320,000 ש"ח, תביעתו של המשיב היא קנטרנית ולא היה מקום להגישה מלכתחילה.

4.         טענת המערער כי יש לחייב את הבנק במלוא סכום השיק, וכי הבנק לא היה רשאי להפסיק הליכי הגבייה כנגד הצד השלישי דינה להידחות.

בשלב המו"מ בין המערער לבין המשיב, עובר למתן פסק הדין בתביעה הראשונה, היה ידוע לשני הצדדים על קיומו של השיק. במכתב מיום 18.6.93 שנשלח על ידי עו"ד דלאשה (ב"כ המשיב דאז) לעו"ד ג'רבוני (ב"כ המערער דאז), נאמר: " באשר לשיק ע"ס 15,000 ש"ח, הבנק יפעל לגביית הסכום ממושך השיק, אך היה ותוך 24 חודשים לא יצליח הבנק לגבות מלוא הסכום, הנתבעים ישלמו כל יתרה בלתי מסולקת".

באותו שלב, לא היה ידוע לצדדים כי נגבו סכומים כלשהם בגין השיק. בהודעתו מיום 2.12.92 של עו"ד דלאשה, ב"כ הבנק, לבית המשפט, פורטו כל הסכומים שנגבו בגין השיקים שהופקדו על ידי המערער בחשבון. השיק אינו נכלל ברשימה ואף נכתב כי הבנק לא קיבל כל סכום מעבר לסכומים שפורטו ברשימה. כאמור, בדיעבד נתברר כי הבנק לא דייק בטענתו שלא נגבה מהצדדים השלישיים סכום כלשהו על חשבון השיק  (עד ליום 18.3.92 נגבה סך של 5,016 ש"ח), אך כבר אז היה ברור לצדדים כי הבנק אינו רואה תוחלת בהמשך הליכי הגביה של השיק.

השיק שועבד לזכות הבנק להבטחת החוב בחשבון, ועל פי הסכם המשכון רשאי היה הבנק לפעול על פי שיקול דעתו לשם גביית השיק. בהתחשב בכך שהצדדים השלישיים היו באיחוד תיקים והוכרזו כחייבים מוגבלים באמצעים, סיכויי גביית השיק היו קלושים, כך שרשאי היה הבנק, משיקולים עסקיים של עלות-תועלת, שלא להמשיך בהליכים כנגד הצדדים השלישיים. מכל מקום, ב"כ הבנק הציע לב"כ המערער למסור את השיק למערער כנגד תשלום שכר הטרחה לעורך הדין המטפל בהליכי ההוצל"פ, אם וככל שמגיע לו שכ"ט (מכתב מיום 8.3.98 מע/10) אך המערער לא קיבל את ההצעה.

5.         עם זאת, וכפי שציינה ערכאה קמא בפסק הדין, ובצדק, אם המערער היה יודע אודות הסכומים שנגבו, מן הסתם הם היו נכללים ברשימת הסכומים שבית המשפט הפחית בתביעה הראשונה.

למרות זאת, בית משפט קמא דחה תביעת המערער, מן הטעם שהיא "נבלעת" בסכום שנמחל לו על ידי הבנק. ברם, בנקודה זו אנו סבורים כי יש ממש בדברי המערער, שלא עלה בידי הבנק להוכיח מחילת חוב.

בסעיף 23 לתצהיר פקיד הבנק, נטען כי המערער לא סילק את סכום פסק הדין המלא מושא התביעה הראשונה ומשיקולים פנימיים של הבנק בוצעה מחילת יתרת חוב לבנק. סתם פקיד הבנק ולא פירש, אך במהלך הדיון הוצג לבית המשפט מסמך פנימי של הבנק (מש/2 בתיק המוצגים שבפנינו) שבו אושרה מחיקת חוב בסך של 320,000 ש"ח " מאחר ונגבה כל הסכום של הפסק דין החלקי וסיכויי הגבייה קלושים בערעור לגבי יתרת חוב שנשארה שבינתיים צוברת ריבית". המערער טען בתוקף, כי אין לו שמץ מושג אודות חוב זה.