פסק-דין בתיק עא 3458/04

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ש. יעקובוביץ), מיום 3.8.04, בת"א 4706/01, בו נפסק למערער פיצוי על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "החוק") בראשי נזק של כאב וסבל והפסד השתכרות לעתיד בלבד, בניכוי גמלאות הנכות שקיבל ויקבל מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל").

1.                    רקע

(א)                ביום 29.8.2000 נפגע המערער, יליד 1964, בתאונת דרכים בעת שעשה דרכו מעבודתו לביתו, בכביש המוביל למלון "מנדרין" בתל אביב. תאונה זו הוכרה על ידי המל"ל "תאונת עבודה", ועדה רפואית מיום 18.3.02 קבעה את נכותו הצמיתה של המערער בשיעור של 20% בגין מגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה הצווארי.

(ב)                 המערער הגיש תביעה לפי החוק נגד המשיבות, שהיו המבטחות של הרכב שבו נהג במועד התאונה. הצדדים לא חלקו בשאלת הכיסוי הביטוחי והמחלוקת הצטמצמה לשאלת שעור הנזק.

2.                    פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בהתבסס על סעיף 6ב לחוק, פסק בית המשפט כי קביעת המל"ל ביחס לשיעור הנכות הרפואית תשמש יסוד להכרעתו. על פי חומר הראיות שהונח לפניו, המשיך וקבע בית המשפט שהנכות הרפואית שקבע המל"ל משקפת אף את נכותו התפקודית של המערער. כך, הגבלה בינונית בעמוד השדרה הצווארי, יש בה, על פי עדות המערער ועל פי טבעה, כדי להגבילו מלעסוק בעבודות הכרוכות במאמץ פיזי. המערער הוא קבלן שיפוצים עצמאי, וממשיך לעסוק במקצועו לאחר התאונה, ואולם מגוון עבודות השיפוצים שבהן עבד לפני התאונה צומצם.

(ב)                 על-יסוד קביעות אלה דן בית משפט קמא בכל אחד מראשי הנזק שבגינם תבע המערער.

(1)     הפסד שכר בתקופת אי הכושר - בית משפט קמא מצא שלא היתה מחלוקת שלמערער נקבעה תקופת אי כושר של שישה חודשים. ואולם, המערער הוא עצמאי שעבודתו איננה קבועה אלא משתנה "בהתאם למצב", ובהעדר ראיות, כשל המערער מלהוכיח שבתקופת אי הכושר איבד בפועל משכרו. המערער לא טען וממילא לא הוכיח כי עקב פגיעתו נאלץ להפסיק עבודה שבה החל או לבטל התחייבויות שקיבל על עצמו והוא אף נמנע מלפרט אלו הצעות דחה עקב מצבו הרפואי. המערער גם נמנע לזמן לעדות מי מלקוחותיו אשר את פנייתם אליו בהצעת עבודה דחה.

(2)     אובדן הכנסה מיום 28.2.02 - בית המשפט דחה את טענתו של המערער שיש לראות בהכנסתו בשנת 1998 מדד לכושר השתכרותו. בשנה זו, כך נפסק, עבד המערער כקבלן משנה, באופן הדומה לשכיר, ואין בעיסוקו בשנה זו כדי ללמד על כושר השתכרותו כעצמאי. לפיכך, למד בית משפט קמא על כושר השתכרותו של המערער כעצמאי מדוחותיו לשלטונות המס לשנים 1999, 2000 ו- 2001. ואולם, גם כאן פסק בית המשפט כי בהעדר ראיה על היקף העבודות שאותן נאלץ המערער לדחות לאחר שובו לעבודה עקב מגבלותיו, אי אפשר לייחס את הירידה בהכנסות בשנת 2001 לנכות, באשר קיימים גם "גורמי שוק" נוספים המשפיעים על היקף עבודתו והכנסותיו. לפיכך, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה שהמערער לא השכיל להוכיח כי נגרם לו הפסד שכר בתקופה שלאחר שובו לעבודתו כקבלן שיפוצים עצמאי.

(3)     הפסד השתכרות לעתיד - בעניין זה קבע בית משפט קמא כי יש בנכותו של המערער כדי לגרוע מכושר השתכרותו הואיל ועבודתו כקבלן שיפוצים הוגבלה מטבע הדברים לעבודות שאינן דורשות מאמץ פיזי. ואולם, הואיל והמערער בחר שלא להביא ראיות לעניין היקף העבודה הפיזית שנדרש לה עובר לתאונה, כמו גם לעניין היקף העבודות הפיזיות שנאלץ לדחות לאחר התאונה, פסק בית משפט קמא למערער פיצוי גלובלי בסך 235,000 ש"ח . בקביעת הסכום הגלובלי התחשב בית המשפט בשיעור נכותו הרפואית והתפקודית של המערער (20%), הכנסתו החודשית הממוצעת לפני התאונה

(4,502 ש"ח ברוטו) ומספר שנות ההשתכרות שלפניו (25).

(4)     עזרת הזולת - בית משפט קמא דחה התביעה בראש נזק זה בקובעו כי המערער לא הביא כל ראיה המלמדת על קבלת עזרה בהיקף ובתדירות החורגים מעזרה רגילה המושטת על ידי קרובים ובני משפחה, אשר אינה בת פיצוי.

(5)     כאב וסבל - בהתאם לשיעור נכותו הרפואית של המערער ולגילו הועמד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 31,971 ש"ח.

(6)     הוצאות רפואיות בעתיד - בהעדר ראיות המלמדות על רצף טיפולי בתרופת ה- VIOXX לרבות העדרו של אישור רפואי על הצורך בשימוש קבוע בתרופה זו לאורך השנים קבע בית משפט קמא שלא הונחה התשתית הראייתית המתאימה להוכחת הנזק הזה.

(ג)                  המערער טען שחוות דעת האקטואר בדבר ניכוי המל"ל אשר הוגשה מטעם המשיבים, לוקה בחסר. חוות דעת זו נסמכה על פירוט תשלומי העבר אשר נקבעו על בסיס הכנסתו הרבע שנתית של המערער עובר לתאונה, ולא מביאה בחשבון, כך נטען, שהמל"ל צפוי לעדכן את תשלומי הגמלה החודשית רטרואקטיבית ולעתיד כך שגמלת נכותו תפחת. בית משפט קמא דחה טענה זו על יסוד תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות") הקובעת כי הכנסתו של הנפגע שלפיה חויב בתשלום המקדמות תחשב כהכנסה לפי שומה סופית. הואיל ועד למועד שמיעת הראיות לא הופחתה הגמלה, לא הונחה התשתית המתאימה, כך נפסק, לקבוע כי גמלת הנכות תפחת בזמן כלשהו בעתיד.

(ד)                 לפיכך, פסק בית משפט קמא למערער פיצוי בגין כאב וסבל והפסד השתכרות בעתיד בלבד, בניכוי גמלאות הנכות של המל"ל.

3.                    טענות המערער

(א)                המערער משיג על שבית משפט קמא חישב את הפסד השתכרותו לעתיד בהתבסס על פוטנציאל השתכרות חודשי של 4,500 ש"ח ולא 7,000 ש"ח, השווה לשכר הממוצע במשק, כפי שהרוויח בשנת 1998. לטענת המערער, השכר שהרוויח בשנה שלפני התאונה איננו השכר שצריך לשמש כבסיס להפסד הרווח העתידי, שכן דובר בעסק מתפתח שהכנסתו בסימן עליה. השנים של 1999- 2000 היו שנים יחודיות של בניית העסק מחדש וגם בהן ניתן לראות עלייה משמעותית בשכר אשר נעצרה כתוצאה מהתאונה שאירעה באוגוסט 2000. 

(ב)                 עוד טוען המערער כי בית משפט קמא שגה בקובעו שהוא לא הוכיח שנגרם לו אובדן שכר בתקופת אי הכושר. העובדה שהמערער לא עבד, ולא יכול היה לעבוד במשך תקופה, זו מהווה ראיה מספקת להפסד ההשתכרות באותה תקופה.