פסק-דין בתיק עא 3441/02

השופטת מיכל רובינשטיין:

ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז - 1957 (להלן - החוק), בראשותו של כב' השופט מוקי לנדמן, שנתנה בוע 2022/02 ביום 7/11/02, ודחתה את הערר שהגיש המערער על החלטת המשיבה שלא להכיר בו כ 'נכה' על פי החוק.

רקע עובדתי והליכים

1. המערער, יליד 1933 ברומניה, הגיש ביום 13/11/98 תביעה לתגמול למשיבה. במסגרת הצהרתו גולל אירועים מילדותו בשנות המלחמה, וביניהם אירוע פציעתה של אמו עקב מכות שספגה ברחוב מחיילים גרמניים. האירוע תואר באופן הבא:

"ביום אחד הרביצו לאמא עם הרובים ועם המגפיים עד שאיבדה את ההכרה. אנשים גררו אותה הביתה. היתה מלאת דם: שברו לה את האף, השיניים, צלעות ורגל. היתה במשך 9 חודשים בגבס מהצוואר עד קצה אצבעות הרגליים. נשארה משותקת ונכה עד סוף חייה. זו היתה תמונה מחרידה! זוועה שתמיד תישאר לנגד עיני". (ראה נספח ב לעיקרי הטיעון מטעם המערער, עמ' 3).

2. ביום 7/11/00 החליטה הרשות המוסמכת לדחות את תביעתו וזאת מן הנימוק, כי המערער לא הוכיח ששהה ב"תנאי מאסר" או "כעין מאסר" במובן סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני.

3. ביום 10/12/00 הגיש המערער ערר על ההחלטה האמורה, כשהוא איננו מיוצג. במסגרת הערר שב והזכיר את  פציעתה של האם, אלא שהפעם ציין כי האם יצאה מהבית כשהוא מלווה אותה.

ביום 18/12/01 הוגשו הנימוקים לערר, הפעם כשהמערער מיוצג. במסגרת הנימוקים נטען כנגד טעותה של המשיבה, אשר במקום להתייחס למעשי האלימות הנאציונל-סוציאליסטים שננקטו נגדו, בחרה לבחון את תביעתו דרך הפריזמה של סוגיית שלילת/הגבלת החופש, אשר כלל איננה מתבקשת במקרה זה.

בתצהיר התומך בנימוקי הערר חזר המערער וציין את אירוע פציעתה של אמו, אולם הפעם הוסיף כי האם לוותה על ידי אחותו ואילו הוא, שאמור היה להישאר בבית, עקב אחרי השתיים ממרחק 50 מ', ועל כן הפך להיות עד ישיר לאירוע האלים: "ראיתי כאשר קבוצת גרמנים התנפלה על אמי, השמיעה לעברה צעקות והפילה אותה על ערימת אבנים..." (ראה נספח ד לעיקרי הטיעון מטעם המערער, עמ' 2).

המערער אף הוסיף וציין במסגרת התצהיר האמור אירוע שלא נזכר קודם לכן. המדובר באירוע שאירע סמוך ליום הולדתו ה-10, כאשר יצא יחד עם אחיו וחברים נוספים לשחק בכדור, אותו קיבל לרגל יום ההולדת. הכדור התגלגל למרגלותיו של אחד החיילים הגרמניים שעבר ברחוב והלה תפס את המערער באוזנו עד שזו נקרעה בחלקה העליון. לאחר מכן בעט בו החייל והכה אותו עם קת הרובה בעיקר באזור הגב התחתון.

4. ביום 7/11/02 נתנה החלטת הועדה. הועדה התייחסה לשני אירועי האלימות המרכזיים שנטענו - אירוע פציעתה של האם ואירוע פציעת המערער עצמו. באשר לאירוע הראשון קבעה הועדה, כי לא תוכל לקבל את גרסתו בעניין זה בשל הסתירות המהותיות שקיימות בה; כך לדוגמא, בעוד שבמסגרת הערר טען כי ליווה את האם עובר לאירוע האלימות, הרי שבפני הועדה חזר בו וטען כי רק ליווה אותה במבטו מחלון הבית. לאור התרשמותה מהמערער ולאור הסתירות האמורות לא שוכנעה הועדה כי היה עד ראיה לאירוע ואף לא שראה את תוצאותיו מיד בסמוך לאחר מכן. בשל המסקנות האמורות, נקבע כי לא מתקיימים תנאיו של סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני.

באשר לאירוע השני, הרי שגם בעניינו סברה הועדה כי אין לקבל את גרסת המערער. מסקנתה זו התבססה על שני נימוקים עיקריים: האחד נעוץ בעובדה כי מקומו של האירוע האמור נפקד מהתביעה והערר והוא צוין לראשונה למעשה רק בתצהיר התומך בנימוקי הערר. ההסבר, לפיו האירוע לא צוין קודם לכן בשל המלצה לקויה שקיבל המערער, לא הניח את דעתה של הועדה. הנימוק השני יסודו בחוסר האמון הכללי שרחשה הועדה לעדות המערער, זאת בשל הסתירות שמצאה בעדותו בנוגע לאירוע פציעתה של האם.

טענות הצדדים

5.  המערער סבור, כי הסתירות לכאורה שמצאה הועדה בעדותו מקורן בשגגה שנפלה עמה. עיון בפרוטוקול הדיון בפני הועדה מיום 13/2/02 מלמד, כי המערער כלל לא התייחס בדבריו לאירוע פציעת האם, ועל כן ממילא גם לא שינה את גרסתו, ולא טען כי צפה באם מן החלון וחזה במתרחש משם. דברים מהסוג האמור אף לא נאמרו על ידיו קודם לכן במסגרת המסמכים שהגיש. אחיו, מר ארתור ליבוביץ, שהעיד מטעמו בפני הועדה, סיפר כי ראה דרך חלון הבית כיצד חיילים גרמנים מכים את אחותו. יתכן, טוען המערער, כי דברי האח האמורים הם המקור לטעותה של הועדה.

המערער סבור כי לטענה זו יש השלכות משמעותיות לעניינו, כיוון שהיא הביאה את הועדה לזהות סתירות בגרסתו וערערה את אמונה בו, לא רק לגבי האירוע הנדון, אלא אף לגבי אירוע האלימות השני שציין.

6. טענה נוספת בפי המערער, לפיה גם אם לא תתקבל גרסתו לעניין נוכחותו בזירת האירוע, הרי אין מחלוקת באשר לעצם פציעתה של האם וחומרתה, וכן לגבי העובדה כי האם נלקחה במצבה הקשה לביתה סמוך לאחר אירוע הפציעה. לאור העובדה שהמערער התגורר בבית כילד יחד עם אחיו ואחותו, שגם עליה אין מחלוקת, אין ספק כי חזה בתוצאות האירוע סמוך לאחר התרחשותו, וקלט אותו בחושיו. מכאן, ובהתאם לפרשנות שנתנה הפסיקה לסעיף 28 לחוק הגרמני, נכנס הוא לגדרו של סעיף זה.

7. באשר לגרסתו בנוגע למעשה האלימות השני מצביע המערער על כך שהיא נתמכת בעדותו של האח ארתור מיום 14/3/01, שנתנה במסגרת ערר שהוגש מטעמו. המערער סבור, כי הועדה היתה מקבלת גרסה זו לולא אבד אמונה בו, בשל אותה  טעות שצוינה לעיל. 

8. לטענת המשיבה, גם אם טעתה הועדה באשר לדברים שייחסה למערער, הרי שמסקנתה, לפיה לא נכח בעת אירוע הכאת אמו, נכונה היא. מסקנה זו תואמת את עדותן של האם והאחות כפי שנרשמו בתיקים בהם עיינה הועדה. המערער, לעומת זאת, סתר עצמו כבר במסגרת הצהרותיו ותצהיריו. 

9. המשיבה מסכימה כי סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני חל על מי שהיה נוכח עם קרובו בעת שנעשה כלפיו מעשה אלימות, או שהיה נוכח בסמוך לאירוע, כך שיכול היה לקלוט בחושיו באורח בלתי אמצעי את אשר אירע. עם זאת, טוענת המשיבה, סעיף זה אינו יכול לחול על עניינו של המערער, וזאת גם לו היה נקבע כי היה עד לאירוע, זאת מאחר ופסיקת בית המשפט העליון שעסקה בסעיף זה התייחסה למקרי אלימות קיצוניים כמו מוות ואונס. מבלי להפחית מחומרת המעשים שננקטו כנגד האם, לא ניתן לומר כי הם היו בגדר מקרי אלימות קיצוניים כאמור.