פסק-דין בתיק עא 3433/06

1. אברהם נטע וינשטוק (להלן: " המנוח"), נפטר ביום 29.1.87 בהניחו צוואה מיום 18.3.86 (להלן: "הצוואה"; מוצג א' בתיק המוצגים של המערערת).

המערערת, מיכל שגיא (להלן: "המערערת"), בתו של המנוח, הינה אחת מן הזוכות על פי צוואתו של המנוח.

המשיבה מס' 1, נחמה ראובני, בתו של המנוח (להלן: "המשיבה"), הינה אף היא אחת מהזוכות על פי צוואתו של המנוח ומנהלת עזבונו.

2. לאחר פטירת המנוח, הגישה המשיבה בקשה למתן צו קיום צוואה. המערערת הגישה התנגדות לבקשה מנימוקים שונים. בין היתר היתה שנויה במחלוקת פרשנותו של סעיף 4 לצוואה. 

בפסק דין מיום 7.3.89, קבע בית המשפט (כב' השופטת מרים פורת), כי כוונתו של המנוח בסעיף 4 לצוואה, היתה, כי הרכוש המוזכר בצוואה יחולק בין היורשים על פי הדין, דחה את ההתנגדות למתן צו קיום הצוואה ונתן צו קיום צוואה, בו מונתה המשיבה למנהלת העזבון (מוצג ב' בתיק המוצגים של המערערת).

3. ביום 1.8.90 הגישה המשיבה בתפקידה כמנהלת העיזבון, השלמה לדו"ח שהוגש בשנת 1989 ובו פורטו מצבת הנכסים וחובות העיזבון (נספח א' לעיקרי הטיעון של המשיבה). דו"ח נוסף הוגש ביום 19.2.92 (מוצג ט' בתיק המוצגים). מעיון בדו"חות עולה, כי המשיבה ציינה במפורש, תחת סעיף "חובות שלי ששילמתי עבור העיזבון" סכום של 17,400$ המגיע לה ולבעלה "עבור הוצאות לרווחת המנוח בחייו לפי 600$ לחודש בהתאם לצוואתו סעיף 6" .

ההליכים בפני כב' הרשם

4. ביום 28.7.05, הגישה המשיבה בקשה למתן הוראות לחלוקת יתרת נכסי העזבון (בש"א 329/05, להלן: "הבקשה הראשונה" או " הבקשה למתן הוראות"), לקביעת דרך חלוקת כספי העיזבון לנושי העיזבון כדלקמן:

(א)    סילוק חובות העיזבון לנושים חיצוניים: חובות מס, שכר טרחת כונסי נכסים, שכר טרחת שמאים, ושכר טרחתו של עורך הדין אשר טיפל בתיק העיזבון.

(ב)    תשלום שכר מנהלת העיזבון והוצאותיה בפעולותיה כמנהלת עיזבון.

(ג)      התשלום למשיבה על פי סעיף 6 לצוואה הקובע כי תנכה מן העיזבון הוצאות שהוציאה לרווחתו של המנוח בשנותיו האחרונות.

(ד)    חלוקת היתרה שתיוותר לאחר סילוק החובות המפורטים לעיל, בין היורשים.

בהתנגדותה לבקשה למתן הוראות, העלתה המערערת טענת התיישנות כלפי כל הנושים המוזכרים בבקשה הראשונה, לרבות המשיבה, בהסתמכה על הוראות סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: " חוק התיישנות"), מן הטעם, כי עילת התביעה לגבי החובות מן העיזבון התגבשה ביום פטירת המנוח קרי, בינואר 1987, ועל כן היה על המשיבה, או על מי מהנושים, להגיש תביעת חוב כנגד העיזבון לכל המאוחר עד 7 שנים ממועד פרסום המודעה לנושים בדצמבר 1989. משלא עשו כן, כך המערערת, הרי שתביעתם התיישנה.

עוד טענה המבקשת, כי המשיבה לא הוכיחה כדבעי את הסכומים המגיעים לה באמצעות קבלות ומסמכים.

מנגד, טענה המשיבה כי המדובר בפסק דין חפצא המצהיר על זכויות היורשים, מאחר ותוכנו איננו טעון ביצוע, ועל כן על פי האמור בסעיף 21 סיפא לחוק ההתיישנות, אינו מתיישן. עוד טענה כי גם אם ייקבע כי המדובר בפסק דין הטעון ביצוע, הרי שחלה עליו הרישא של סעיף 21 לחוק ההתיישנות, ותקופת ההתיישנות תעמוד על 25 שנה.

המשיבה הוסיפה וטענה, כי לא התקיימו העקרונות הבסיסיים המקימים טענת ההתיישנות והפנתה לע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקא, פ"ד נז(1) 289, בו נקבע כי מן ראוי לבדוק אם הטעמים העומדים בבסיס עיקרון ההתיישנות מתקיימים בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

5. בין כה וכה, ועוד בטרם נדונה הבקשה הראשונה, הגישה המערערת בקשה (בש"א 40/05; להלן: "הבקשה השניה") לחלוקת הכספים שנותרו ממכירת הנכס האחרון, שטרם חולק, בין היורשים. בבקשה טענה ב"כ המערערת, כי המשיבה מכשילה את חלוקת הכספים שנותרו לחלוקה, וכי תביעת המשיבה להחזר הוצאותיה בהתאם לסעיף 6 לצוואה, התיישנה. הטענה כי המשיבה מכשילה את חלוקת העיזבון, גובלת בחוסר תום לב, ומוטב היה שלא להעלותה. הבקשה הראשונה אותה הגישה המשיבה, נתקלה בהתנגדותה של המערערת מק"ן טעמים.  אם הכספים לא חולקו, כל עוד לא הוכרעה הבקשה הזו, אין לה למערערת אלא להלין על עצמה, ולא על המשיבה.

6. לאחר שמיעת הצדדים קבע הרשם ד. גלדשטיין (בפרוטוקול הדיון בבש"א השנייה) את סדרי הגשת הסיכומים לעניין טענת ההתיישנות. 

יוער, יצויין ויודגש, כי טענת ההתיישנות עלתה בבקשה הראשונה ובבקשה השניה גם יחד מאותם טעמים, ולא ניתן היה להכריע בבקשה הראשונה כמו גם בשנייה לגופן, קרי, כיצד תחולק יתרת העיזבון, מבלי להכריע תחילה בטענת ההתיישנות. החלטת הרשם בשאלת ההתיישנות, משמשת מעשה בית דין לגבי פלוגתא זו שהועלתה גם בבקשה הראשונה, הגם שההחלטה לגבי הסיכומים נרשמה באופן טכני בלבד בפרוטוקול הדיון של הבקשה השנייה בלבד.