פסק-דין בתיק עא 3418/06

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת אורנה לוי) מיום 25.9.06, בבש"א 168394/04 (ת"א 54351/05) אשר קיבל את בקשת המשיבה והורה על דחיית התובענה על הסף, מחמת התיישנותה.

1.                   רקע

(א)                במועדים הרלוונטיים לתביעה היה המערער מבוטח אצל המבקשת במספר פוליסות ביטוח חיים אשר כללו, בין היתר, כיסוי למקרה של נכות צמיתה כתוצאה מתאונה.

(ב)                 ביום 5.10.96 אושפז המערער בבית חולים בקפריסין עקב אוטם חריף בשריר הלב שבו לקה לאחר ויכוח חריף עם אחד מעובדיו. המערער פנה לראשונה למשיבה בחודש פברואר 2007, אך זו המתינה עם תשלום תגמולי הביטוח לקביעות המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל").

(ג)                  המל"ל הכיר באירוע כתאונת עבודה ביום 21.8.00 בעקבות הכרעת בית הדין לעבודה על כך, והמערער פנה בשנית אל המשיבה כדי לבדוק את זכויותיו על פי הפוליסה. ביום 4.10.00 השיבה לו המשיבה שעליו להמציא עותק מפרוטקול הדיון במל"ל שבו נקבעו לו אחוזי נכות צמיתה.

(ד)                 ביום 3.7.01 קבעה ועדה רפואית של המל"ל שנותרו למערער בעקבות האירוע 25% נכות צמיתה, וכי דיון נוסף יתקיים בעניינו על פי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות").

(ה)                המערער פנה למשיבה ביום 15.8.01, צירף את החלטת הוועדה הרפואית של המל"ל וביקש, לפנים משורת הדין, לקבל את הסכומים המגיעים לו כעת, ובמקביל לשמור על זכותו לבקש תוספת באם תוגדל נכותו הצמיתה לאחר הדיון על פי תקנה 15 לתקנות, שעניינה ירידה בהכנסות ואי מסוגלות לעבודה בשל הנכות. 

(ו)                  המשיבה הכירה בתביעת המערער וביום 22.11.01 שילמה לידיו תגמולי ביטוח בסך 431,726 ש"ח.

(ז)                  ביום 13.5.04 דנה ועדה רפואית של המל"ל בקביעת דרגות נכותו של המערער מחדש והעמידה אותה על 40% נכות, החל מיום 23.3.04. המערער פנה למשיבה בבקשה לשלם לו סכום נוסף ע ל פי דרגת נכות זו, אך המשיבה דחתה דרישתו זו.

(ח)                בעקבות האמור הגיש המערער את התביעה דנן ביום 5.11.05. המשיבה עתרה לדחיית התובענה על הסף בשל התיישנותה.

2.                   החלטת בית משפט קמא

(א)                בית המשפט דחה את טענת המערער שיש לראות בתשלום תגמולי הביטוח, ללא הסתייגות, ומבלי להחתימו על כתב סילוק, הודאה בזכותו לקבלת תגמולי ביטוח נוספים באם תוגדל דרגת נכותו במל"ל. המערער לא הציג כל מסמך בכתב שבו הודתה המשיבה בזכותו זו, וגם במכתבו שלו לא הודיע המערער שהוא מתעתד לפנות לשינוי דרגת הנכות במל"ל, ולא ביקש מן המשיבה לוותר על תקופת ההתיישנות ולשלם לו תגמולי ביטוח נוספים, באם תוגדל דרגת נכותו. העובדה שהמשיבה לא השיבה למכתבו ולא החתימה אותו על כתב סילוק אינה מהווה הודאה בזכות או ויתור על תקופת ההתיישנות, ואין למצוא בהתנהגותה חוסר תום לב, מצג שווא או הטעייה.

(ב)                 בית המשפט דחה גם את טענת המערער שהגשת התביעה למשיבה עצרה את מירוץ ההתיישנות שכן רק במועד הגשת תביעה לבית המשפט נעצר מירוץ זה.

(ג)                  אשר לשאלה מאיזה מועד יש למנות את תקופת ההתיישנות ציין בית המשפט שהגישה השלטת בפסיקה היא שמועד התגבשות הנכות הצמיתה הוא המועד הרלוונטי לתחילת מניין ההתיישנות. המערער עצמו הגיש חוות דעת משנת 1997 הגורסת שנכותו הרפואית היא בשיעור של 70%. דהיינו, כבר במועד זה התגבשה נכותו. העובדה שהמערער ניהל הליכים שונים במל"ל גם לאחר שנקבעה לו דרגת נכות צמיתה אינה מוליכה למסקנה שנכותו טרם התגבשה. בית המשפט הוסיף שתביעתו של המערער התיישנה גם על פי הגישה המקלה שלפיה המועד שבו קבע המל"ל את שיעור הנכות הוא המועד הרלוונטי. זאת, בהתחשב במועד שבו קבע  המל"ל למערער נכות בשיעור 25%, שאינם אחוזי נכות זניחים, אלא מהווים נכות שאדם סביר היה מגיש תביעה בגינה. בית המשפט ציין שלמעשה מבקש המערער לראות במועד שבו ניתנה החלטה נוספת של המל"ל את המועד לתחילת מירוץ ההתיישנות. קביעת מועד שכזה אינה מתיישבת עם תכלית חוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), לעניין ההתיישנות. לאחר שנקבע ברע"א 1395/00 צפריר נ' אררט, תק-על 2000(1) 1180 (2000) (להלן: "עניין צפריר") שמועד קביעת הנכות לראשונה על ידי המל"ל הוא מקרי וחסר משמעות לעניין מירוץ ההתיישנות, יש לגזור, מקל וחומר, שכך גם לעניין קביעות נוספות של המל"ל.

(ד)                 גם טענת המערער שיש תחולה בעניינו להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") נדחתה. בית המשפט קבע שאין מדובר בהתיישנות שלא מדעת שכן המערער ידע עוד מראשית הדרך שנכותו היא בשיעור גבוה מזה שקבע לו המל"ל. הוא אחז, כאמור, כבר בשנת 1997 בחוות דעת רפואית בעניין נכותו, וידע לעמוד על זכותו שהמל"ל יכיר במלוא היקף הנזק שנגרם לו. בנסיבות אלו יכול היה המערער להגיש תביעה לבית המשפט על בסיס העובדות שהיו ידועות לו, ויכול היה לנסות ולקבל את הסכמתה המפורשת של המשיבה להארכת תקופת ההתיישנות.

(ה)                נוכח האמור, קיבל בית המשפט את הבקשה וקבע שדין התביעה להידחות על הסף.

3.                   טענות המערער

(א)                המשיבה הטעתה את המערער לחשוב שאחוזי הנכות שקבע לו ד"ר קרנדיר בחוות הדעת מטעמו אינם תקפים לצורך תביעתו וכי יש להמתין לקביעת המל"ל. כן יצרה המשיבה למערער מצג שווא שהיא תהיה מוכנה לשלם את יתרת תגמולי הביטוח לאחר שתוגדל נכותו במל"ל, ושאין לו כל סיבה למהר ולהגיש תביעה לבית המשפט. זאת יש ללמוד מכך שהמשיבה שילמה את תגמולי הביטוח בפעם הראשונה בחלוף תקופת ההתיישנות; היא לא החתימה את המערער על כתב ויתור כנהוג, לא סייגה את התשלום, לא הכפיפה אותו לטענת התיישנות ולא הבהירה שבכוונתה לטעון להתיישנות. כמו כן, כאשר העביר המערער למשיבה החלטה של המל"ל משנת 2003 להגדיל את אחוזי נכותו, טענה המשיבה רק שאחוזי הנכות הנוספים אינם שייכים לאירוע משנת 96', ולא טענה לסילוק מלא של התביעה.

(ב)                 תשלום תגמולי הביטוח מנובמבר 2001 הוא מעשה שיש בו "ביצוע מקצת הזכות" שדינו כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות. פוליסות הביטוח של המערער שמספרן 1807729 ו- 1451243 (להלן: "הפוליסות") נערכו לפני כניסתו לתוקף של חוק חוזה ביטוח ולפי סעיף 31 לחוק חל עליהן הדין הקודם הקובע תקופת התיישנות בת 7 שנים. מכאן, שתקופת ההתיישנות ממועד ביצוע מקצת הזכות מסתיימת בנובמבר 2008. גם לעניין הפוליסות האחרות הסכימו הצדדים ששיעור הנכות לצורך חישוב תגמולי הביטוח יהיה שיעור הנכות שיקבע המל"ל.

4.                   טענות המשיבה

(א)                המצב המשפטי היה ברור למערער לאורך כל הדרך לאחר שהובהר לו שהמשיבה מסכימה להאריך את תקופת ההתיישנות עד לקביעת אחוזי הנכות לצמיתות על ידי המל"ל. לאחר שנקבעו אחוזי הנכות הצמיתה, פעלה המשיבה כמתחייב בסעיף 27 לחוק חוזה ביטוח ושילמה לידי המערער את תגמולי הביטוח שאינם שנויים במחלוקת. המשיבה  לא הייתה רשאית בשלב זה להחתים את המערער על כתב סילוקין.

(ב)                 תשלום תגמולי הביטוח אינו בגדר "ביצוע מקצת הזכות" שכן ההלכה העוברת כחוט השני בפסיקה קובעת שהודאה כאמור צריך שתעשה במפורש. ואולם, גם ממועד התשלום חלפו למעלה משלוש שנים עד להגשת התביעה, כך שממילא תמה תקופת ההתיישנות.

(ג)                  אין בסיס לטענה שהמשיבה הטעתה את המערער לסבור שהאוטוריטה המוסמכת לקביעת שיעור הנכות היא המל"ל. המערער הונחה להעביר למשיבה את קביעת המל"ל רק מאחר שעסקינן בגוף ניטרלי וקיים הגיון רב להעזר בקביעותיו. יתרה מכך, המערער לא הפנה את תשומת ליבה של המשיבה לכך שהחלטת המל"ל אינה סוף פסוק מבחינתו.

5.                   דיון והכרעה