פסק-דין בתיק עא 3383/06

1.         הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ת. נאות-פרי) מיום 30.3.06 בת.א. 9550/04.

המערערת רכשה מן המשיבה תבניות פלדה לצורך ביצוע עבודה באגף C במסגרת פרוייקט בנייה של קניון עין המפרץ. המערערת היא שביצעה את הקמת אגף C.

            בפסק דינו ציין בית משפט קמא כי תבניות אלה שימשו את המשיבה לצורך יציקת בטון של קשתות אבן שנבנו באגפים A ו-B.

            המערערת שילמה עבור התבניות 35,400 ש"ח בהמחאה שמועד פרעונה 30/10/03.

            בשלב מסוים התברר למערערת שהתבניות שהיו מתאימות לקשתות האבן שניבנו באגפים A ו-B אינן מתאימות לקשתות האבן שבאגף C, ולא ניתן היה לעשות שימוש בתבניות שרכשה. משכך שלחה הודעת ביטול למשיבה ב-31.7.03 בה צויין כי הוסכם על ביטול העיסקה ועל השבת ההמחאה. המשיבה שכפרה בהסכמה הטענת לביטול, סרבה לביטול העיסקה. המערערת ביטלה את ההמחאה והמשיבה הגישה תביעתה הכספית לבית משפט השלום לתשלום סכום ההמחאה, תמורת התבניות.

2.         בפסק דינו דן בית משפט קמא בשאלת ההטעיה שהועלתה על ידי המערערת וקבע כי הטעייה מצידה של המשיבה לא הוכחה. עוד דן בטענת הטעות שהעלתה המערערת ביחס לאפשרות לעשות שימוש בתבניות לצורך אגף C כשהנטען הוא שהחוזה נכרת עקב טעות בעניין זה וניתן היה לבטלו. מסקנתו של בית משפט קמא היתה שאנשי המשיבה לא ידעו   על אי ההתאמה, ואף לא היה עליהם לדעת עליה. זאת קבע בהסתמך על דברי המפקח ניר לפיהם התוכניות לא היו עדיין בנמצא בשלב ההתקשרות ועל סמך ראיות נוספות. משכך, קבע בית המשפט כי סעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") אינו חל על המקרה ולא קמה למערערת זכות לביטול החוזה אותה נקטה במכתב הנ"ל.

            עוד דן בית המשפט בשאלה האם עליו לעשות שימוש בסמכותו להורות על ביטול מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים. גם בעניין זה השיב בשלילה. בשוקלו את מידת "אשמת" המערערת לעומת "אשמת" המשיבה, בהנחה ששתיהן פעלו בתום לב, סבר בית המשפט שהמערערת נקלעה למצב הדברים שהתרחש, באשמתה וברשלנותה, ואין לה להלין אלא על עצמה, שכן דוקא המערערת היתה יכולה לבצע את הבדיקות הנחוצות בדבר התאמת התבניות, דבר שלא עשתה.

            בית המשפט סבר כי בכך שלא בוצעה בדיקה מספקת בעניין התאמת התבניות יש לראות את המערערת כמי שנטלה על עצמה את הסיכון של אי התאמה ומכאן נשללת זכאותה לבקש ביטול.

            אשר על כן קיבל בית המשפט את תביעת המשיבה תוך פסיקת הוצאות.

3.         המערערת חולקת על פסק הדין ואילו המשיבה תומכת בו.

4.         שקלנו את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה. מסקנתנו היא כי בכפוף לתיקון מסוים בפסק הדין דין הערעור למעשה להידחות ולהלן נסביר.

5.         בית המשפט קבע את התשתית העובדתית והמערערת למעשה אינה חולקת על הקביעות העובדתיות.

            בית המשפט בחן את השאלות העובדתיות והמשפטיות ביסודיות ובפירוט ומסקנותיו וקביעותיו מקובלות עלינו למעט בעניין שנפרט להלן. עוד נוסיף, שבית המשפט הוא ששמע את העדויות ואין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהתרשמויות מבוססות של הערכאה המבררת.

6.         עניין אחד הטריד אותנו והוא השאלה האם יש לראות את ההסכם בין הצדדים לרכישת התבניות, מקום שאין חולק עוד כי איש מהצדדים לא ידע על אי התאמה לצורכי אגףC , כהסכם שכלל בחובו הסכמה לפיה ככל שיתברר שהתבניות אינן מתאימות לשימוש באגף C, הרי תוכל המערערת להשיב אותן וככל ששילמה עבורן לקבל את התשלום בחזרה.

            המדובר הוא בעניין שיש לו השלכה בשאלת אשמם של הצדדים להסכם וליתר דיוק בשאלת אשמה התורם של המשיבה.

7.         בתצהיר שליוה את בקשת הרשות להתגונן (בש"א 12732/04) המהווה את הגנתה של המערערת נכללות טענות שעניינן למעשה הפרת הסכם מצד המשיבה לעניין התאמת התבניות.

            סבורים אנו שעמדת בית המשפט לפיה יש לראות את המערערת כמי שנשאה לבדה בסיכון, אינה מסתברת עד תום. בית משפט קמא הפנה לדנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארה"ב פ"ד נז(2) עמ' 632, ומביא מדבריו של כב' השופט אור לפיהם נקודת המוצא לבחינת הקצאת סיכונים בין צדדים מצויה בחוזה עצמו כאשר יכול אחד הצדדים לחוזה ליטול עליו מפורשות את הסיכון לקיומה של טעות וכי גם כאשר החוזה שותק על בית המשפט, לעיתים להטיל את הסיכון להתרחשות טעות על פי נסיבות המקרה.

            סבורים אנו שמסכת הראיות כפי שסוכמה ונקבעה בידי בית משפט קמא מצדיקה את המסקנה לפיה אין לראות את המערערת כמי שנשאה בסיכון הטעות לבדה. לדעתנו נכון לראות את המשיבה כמי שנשאה בסיכון החוזי של היווצרות טעות, בשיעור של 20%.

            איש מהצדדים לא ידע על אי ההתאמה בזמן כריתת החוזה, ואין סיבה להניח  שהעיסקה נעשתה בהנחה אחרת מלבד, הנחה בדבר קיום התאמה. משכך, נראה לנו, גם אם המערערת היא שיכלה לבצע את הבדיקה ולא ביצעה אותה, שהטלת מלוא הסיכון לארועה של טעות על המערערת אינו משקף נכונה את הקצאת הסיכונים המסתברת בעיסקה שלפנינו.