פסק-דין בתיק עא 3294/04

ערעור זה מופנה כנגד פסק דינה של המפקחת על רישום מקרקעין בת"א (הגב' מירה אריאלי) מיום 11.7.04 (בתיק 8/04) לפיו התקבלה תביעת נציגות הבית המשותף והמערערים חוייבו בתשלום 7,384 ש"ח בגין הוצאות החזקת הרכוש המשותף בבית בו התגוררה המערערת 3 עם בעלה המנוח.

בהודעת הערעור מלינים המערערים על כך שהמפקחת לא התירה הצגת מסמכים וראיות ביחס לתקופה שלפני שנת 1998 וכן דחתה בקשה להצגת מסמכי בנק התומכים בטענת המערערים לפיה הפקידו בחשבון הבנק של הנציגות כספים שנטען כי לא שולמו.

בשל החלטות אלה נמנע מהמערערים, לטענתם, להוכיח את גירסתם לפיה בין הנציגות ומשפחת נסיס היה הסכם להפחתה של 25% מהתשלום בתמורה לניתוק דירתם ממערכת החימום המשותפת. כמו כן נמנעה מהם האפשרות להוכיח את טענתם לפיה הנציגות הוציאה עשרות אלפי שקלים ללא סמכות.

בטרם אדון בערעור לגופו יצויין כי בהליך בפני כב' המפקחת בחרו המערערים שלא לשכור שירותיו של עורך דין ולמרות שהמפקחת הבהירה כי מר דב נסיס, בנה של מערערת 1, אינו רשאי לייצגה מבלי שהוצג על ידו ייפוי כח חתום, לא התייצבה מערערת 1 לדיונים ולמעשה ויתרה על זכותה לטעון בפני המפקחת. יתרה מכך, כב' המפקחת הבהירה למר דב נסיס כי אינו רשאי לצרף לסיכומיו מסמכים שלא הוגשו כראיות במהלך הדיון, אך למרות הבהרה זו צורפו על ידו מסמכים לסיכומים וכב' המפקחת התעלמה מתוכנם מאחר שלא ניתנה לנציגות האפשרות להתייחס לאותם מסמכים.

ולגופו של ענין - הגב' מינה נסיס, מערערת מס' 1, התגוררה עם בעלה המנוח בדירה מס' 12 בבית המשותף ברח' אפטר 4 בתל-אביב עד לפטירתו של המנוח בשנת 2002.

בשנת 2003 הושכרה הדירה והדייר משלם את חלקו בהחזקת הרכוש המשותף.

מערער מס' 3 הינו בנם של מערערת 1 והמנוח ויורשו על פי דין של האחרון.

על פי הנטען בכתב התביעה חובם של המערערים לנציגות הבית המשותף, עבור חלקם  בהוצאות החזקת הרכוש המשותף לתקופה שבין דצמבר 1998 ועד למועד הגשת התביעה הסתכם ב-7,384 ש"ח.

בכתב ההגנה הארוך, המתייחס לאירועים שתחילתם בשנת 1981 ואשר חלקם אינם רלוונטיים למחלוקת נשוא התביעה, טענו המערערים כי לאחר שנת 1981, עת חלה מר קרול נסיס ז"ל בשיתוק מוחין, הוסכם בין נציגות הבית המשותף למשפחת נסיס כי שיעור השתתפותם בהוצאות החזקת הבית יופחת ב-25% ובתמורה תנותק דירתם ממערכת ההסקה המרכזית המהווה רכיב נכבד בהוצאות התחזוקה.

עוד נטען כי נציגות הבית המשותף הוציאה עשרות אלפי שקלים, כהוצאות משפט שניהלה נגד דייר בשל עסק שנוהל על ידו וכי חלק מדיירי הבנין ניהלו בדירותיהם עסקים שגרמו לבלאי מואץ של המעלית ולהוצאות חשמל מיותרות.

המפקחת שמעה את העדויות וקבעה את ממצאיה על סמך התרשמותה מהעדים ואין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים אלה.

אולם מעבר לדרוש אציין, כי טענת המערערים לקיומו של הסכם להפחתת שיעור השתתפותם בהוצאות הבית, לא זו בלבד שלא הוכחה בראיות פוזיטיביות אלא הופרכה מיניה וביה במסמכים שנכתבו על ידם בזמן אמת.

בפסק דינה מציינת המפקחת כי שיעור התשלומים אשר שולמו על ידי המערערים במהלך השנים אינם עולים בקנה אחד עם גירסתם, מאחר שלא נמצאה כל התאמה בין טענתם להנחה בשיעור של 25% לתשלומים ששולמו בפועל.

יתרה מכך, עיון במוצגי המשיבה מעלה כי המחלוקת לענין מיסי הוועד לא החלה במועד הגשת התביעה וכבר בשנת 1995 היו התכתבויות בין הצדדים ובתאריך 28.7.95 משיב מר קרול נסיס לנציגות הבית המשותף, בתגובה לאזהרה לפיה הנציגות מתכוונת לנקוט בהליכים משפטיים בגין אי תשלום חלקה של המשפחה בהוצאות (ת/9/ג). אין במכתבו זכר לטענה לפיה בין משפחת נסיס לנציגות נכרת הסכם להפחתת שיעור ההשתתפות.

גם במכתבו הנוסף מיום 16.8.95 לא מצאתי הפניה להסכם הנטען (ת/9/ד').

כב' המפקחת לא הסתפקה בבחינת גירסאות הצדדים והוסיפה וציינה כי "ניתוק" הדירה ממערכת ההסקה אינו עונה על דרישת תקנה 5 לתקנות מקרקעין (תנאים להינתקות ממערכת מרכזית בבית משותף) תשנ"א-1991 הקובעת:

            "5. תנאים טכניים לאופן ביצוע ההינתקות תיקון תשנ"ג

            (א) ההינתקות ממערכת מרכזית תיעשה על ידי הסרת קטעי הצנרת המחברים

את המערכת המרכזית עם המתקנים שבדירה כמפורט להלן: